כשהתרגשות וחרדה נפגשות – אני בוחרת בצחוק
אני מתעוררת בבוקר, פוקחת עיניים, מתמתחת. היום הזה עוד לא התחיל, אבל כבר עכשיו אני יודעת – משהו בו דורש ממני יותר. אולי זו הפגישה החשובה שמחכה לי אחר הצהריים, אולי מצגת שאני אמורה להציג, או פשוט שיחה לא פתורה שאני דוחה כבר שבועות.
כמו תמיד, החרדה לא מאחרת להגיע. היא מתגנבת בלחישות של "מה אם?" ומקפיצה לי את הלב. לרגע אני מרגישה איך הגוף שלי נדרך – מוכנה לקרב, אבל הקרב בכלל לא אמיתי, הוא בתוכי.
ואז, אני נזכרת במה שלמדתי: שיש לי בחירה.
שנים חיפשתי דרכים להירגע – נשימות עמוקות, טיול קצר, תה מרגיע. כל אלה עזרו במידה מסוימת, אבל אז גיליתי טכניקה פשוטה ששינתה לי את התמונה: להפסיק להילחם בחרדה, ולהתחיל לשחק איתה. להפוך אותה – להתרגשות.
לכאורה זה נשמע מטופש. איך אפשר לספר לעצמי שאני מתרגשת ממשימה שמעוררת בי רק פחד? אבל דווקא הפשטות הזו היא מה שעובד. אני אומרת בקול: "איזה כיף! היום אני הולכת לפגוש את האתגר הזה פנים אל פנים!" והגוף שלי – מפתיע אותי – מקשיב.
למדתי שחרדה והתרגשות מרגישות מאוד דומה בגוף: שתיהן מעלות דופק, מרימות את רמות האנרגיה, מכינות אותי לפעולה. רק שהתפיסה שלי משנה את הכיוון. במקום לחשוב על כל מה שעלול להשתבש, אני מתחילה לשאול את עצמי – מה יקרה אם דווקא אצליח? מה אם אצא מהפגישה הזו מחויכת, גאה, מופתעת מעצמי לטובה?
ואם זה לא מספיק – אני לומדת להכניס גם הומור פנימה. אני מסתכלת על הלחץ שלי בעיניים חומלות, לפעמים אפילו מגחכות. אומרת לעצמי בצחוק: "וואו, כמה שאני נרגשת מהתיאום הזה מול מס ההכנסה, זה מרגיש כמו דייט ראשון עם ביורוקרטיה!" וברגע הזה – משהו נפתח.
הסרקזם, מסתבר, הוא לא רק כלי להתגוננות או הסתתרות. הוא מפעיל אזורים במוח שמאתגרים את החשיבה השגרתית, מגייסים יצירתיות, עוקפים את הנתיבים החרושים של הפחד וממציאים שביל חדש. מחקרים מראים שהיכולת לפענח ולבנות מסר סרקסטי מפעילה מחשבה מורכבת, אבחנה, והומור – וכל אלה מגבירים את הגמישות המחשבתית. כשאני צוחקת על החרדה שלי, אני לא מבטלת אותה – אני נותנת לה מרחב חדש להיות בו, קצת פחות מאיים.
בסופו של דבר, אני מגלה שהשפה הפנימית שלי היא המפתח. לא רק מה אני אומרת – אלא איך. האם אני מדברת לעצמי כמו חברה טובה שמאמינה בי, או כמו שופטת חמורת סבר?
אז היום, כשהמשימה מתקרבת ואני שוב מרגישה את הלב פועם – אני לא בורחת. אני לא מנסה להוריד את האנרגיה. אני מטעינה אותה בכוונה חדשה. אני בוחרת לראות בה הזדמנות. אני מדברת אל עצמי כמו אישה אמיצה, לפעמים גם כמו ילדה משועשעת. אני ממסגרת מחדש, מצחקקת, מתרגשת.
כי יש בי חלק שיודע: כשאני משנה את הסיפור שאני מספרת לעצמי – כל היום משתנה.
