כשלהודות בטעות פותחת את הלב – הסוד להתנצלות שמרפאה
💫 להכיר בטעות ולבקש סליחה – אומץ שמביא חופש
לא תמיד קל להודות שטעיתי.
אפילו לא בפני עצמי.
בפעמים רבות בעבר, הרגשתי כאילו להודות בטעות משמעה לערער את הזהות שלי – כאילו הודאה כזו עלולה למוטט את יסודות מי שאני.
אבל בשנים האחרונות, בתוך תהליכי הלמידה והריפוי שלי, אני מגלה שדווקא ההפך הוא הנכון.
הכול התחיל בשיחה תמימה עם חברה טובה.
משהו שהיא אמרה עורר בי התנגדות, ואמרתי משפט פוגע בלי לשים לב.
משהו בסגנון של "את מדברת שטויות", כזה שנאמר בקלילות אבל נחת כבד.
הרגשתי איך האנרגיה משתנה מיד. היא השתתקה, ואני, במקום להרגיש אשמה, ניסיתי להצדיק את עצמי: "נו באמת, את יודעת שלא התכוונתי… סתם דיברנו…"
אבל בלילה, כשנשכבתי במיטה, התהפכתי מצד לצד.
משהו בי לא היה שקט.
המילים הדהדו בראשי, והלב – הלב ידע.
ידע שטעיתי.
ידע שנפגע לב אחר.
והלב הזה שלי, שעם השנים למד להיות מורה הדרך שלי, לחש לי בעדינות: תתבונני, שירלי. אולי זו לא רק אי-הבנה. אולי זו הזדמנות.
באותם ימים קראתי מאמר מרתק על דיסוננס קוגניטיבי והטיית האישור.
פתאום כל החלקים הסתדרו.
ההבנה שמוחי מנסה להגן עליי – לא בכך שהוא עוזר לי ללמוד, אלא בכך שהוא מתעקש שאני תמיד צודקת.
שאם פעם אחת נפגעתי ממשהו, כל שאר המקרים יצבעו באותו צבע.
שאם אני אומרת לעצמי "לא התכוונתי", המוח ישלים את כל התמונה – גם כשהלב יודע אחרת.
והבנתי:
בדיוק במקום הזה – ברגע שבו אני מרגישה התנגדות פנימית להכיר בטעות – שם שוכנת ההזדמנות הגדולה ביותר שלי לצמוח.
כי להכיר בטעות זו לא חולשה. זו עוצמה.
בבוקר שלמחרת, לקחתי נשימה עמוקה, ושלחתי לה הודעה.
לא מהסוג של "סליחה אם נפגעת", אלא כזו שבאה באמת מהלב:
אמרתי שטעיתי, שדיברתי בלי רגישות, ושאני מצטערת על איך שזה הרגיש עבורה.
והוספתי – שזו לא רק התנצלות, אלא התחייבות: להשתפר, להיות קשובה יותר.
לא לחזור שוב על אותה תגובה אוטומטית.
והיא ענתה במילה אחת: תודה.
ופתאום כל כובד האשמה התפוגג.
החיבור שב אל הלב.
אני לומדת בכל פעם מחדש, שכשאני פוגשת התנגדות פנימית – דיסוננס, מבוכה, אשמה, בלבול – זה לא אויב.
זה שליח של שינוי.
זה רמז עדין לכך שאני עומדת על סף הרחבה.
והיום, במקום לברוח ממנו, אני עוצרת, נושמת, ושואלת: מה יש לי ללמוד כאן?
התנצלות אפקטיבית, כך קראתי, כוללת הרבה יותר מאשר "סליחה".
היא כוללת הבנה, חרטה, אחריות, נכונות לפעול.
ואני מוסיפה לכך – גם חמלה כלפי עצמי.
להודות שטעיתי, ולאהוב את עצמי גם שם.
דווקא שם.
כי כשאני סומכת על מי שאני – אני לא מפחדת לטעות.
וכשאני לא מפחדת לטעות – אני פנויה לאהוב, לצמוח, להעמיק קשרים, ולהיות באמת אני.
