לבחור בחיים – הסיפור שלי על ריפוי
איך אמונה, הקשבה פנימית והתמסרות שינו את גורלי
כשהרפואה המערבית אמרה לי שאין סיכוי! בחרתי להקשיב ללב שלי, לשחרר פחדים ולתת לגוף את התנאים לרפא את עצמו. שנה אחרי אני כאן, בריאה, חיה ונושמת הוכחה שאמונה פנימית יכולה לברוא מציאות חדשה.
היום, כשאני מביטה אחורה, אני עדיין נדהמת מהמסע הזה. אמרו לי שיש לי גידול במעי הגס, כולל תאים נגועים, ושאני חייבת להיכנס מיד לכימותרפיה. הרופא הביט בי בעיניים רציניות ואמר: "שירלי, נשארו לך אולי חודשיים". הקשבתי לו בשקט, ואז עניתי: "עם כל הכבוד, ויש כבוד, אתה לא אלוהים. אף אחד לא יודע מה הולך לקרות. תודה על הדאגה שלך, אני מבטיחה לך שדווקא בעוד חודשיים, אני אגיע לכאן ללחוץ את ידך". קמתי והלכתי.
בחרתי בדרך אחרת. בחרתי לתת לגוף שלי תנאים לרפא את עצמו. יום אחרי יום אמרתי לעצמי: את בריאה. לא סתם אמרתי, האמנתי. המוח שלי התחיל להאמין לזה, הגוף שלי התחיל להגיב לזה, והבדיקות, בדיקה אחרי בדיקה, הראו שהערכים עולים ומתאזנים.
הבנתי שמה שהמוח שלנו מקבל כאמת, הגוף שלנו יודע לייצר במציאות. ראיתי את זה קורה לא רק אצלי, אלא אצל עוד אנשים שבחרו לא לוותר. התובנה הזו, שכשאחד יכול, כולם יכולים, הפכה להיות האמונה הפנימית שלי.
למדתי שהריפוי האמיתי מתחיל במקום שבו אנחנו מוציאים את הספק מהלב. כשאין ספק, יש ידיעה. וכשיש ידיעה, הפחד מתפוגג. ההתמסרות היא לא ויתור, אלא שחרור מהצורך לשלוט בכל פרט. היא אמון מלא בתהליך, ביקום, ובחוכמה שמניעה את הבריאה כולה.
זה לא היה קל. היו ימים של עליות ומורדות, של התמודדות עם חוסר ודאות, של שיחות עם עצמי כדי להרגיע את הפחדים. אבל לאט למדתי לשחרר, את הפחד להיכשל, את הצורך לרצות, את הצורך שהכול יקרה בדרך שלי. במקום זה, בחרתי להיות קשובה לגוף שלי, לשים לב מתי הוא מתרחב ומתי הוא מתכווץ, ולהקשיב לאותות שהוא שולח לי.
שנה עברה מאז. אני בריאה. אני חיה. אני נושמת חופש. ואני כאן כדי להזכיר, השחרור לא מסוכן, הוא מרפא. כשאנחנו משחררות את האחיזה במה שכבר לא שייך לנו, אנחנו מרפאות את עצמנו, מבפנים החוצה.
המסר שלי היום ברור: אני משתתפת ביצירה הזו שנקראת חיים, וסומכת על החוכמה שמניעה את הבריאה כולה. היא יודעת גם אותי. היא יודעת גם אותך.
