להביט במראה – האומץ להכיר באמת הפנימית

להביט במראה – האומץ להכיר באמת הפנימית

ראי האמת

תמיד ראיתי את עצמי כאדם כנה. דגלתי באמת, חיפשתי אותה במסעי הרוחני, ושאפתי להסתכל למציאות בעיניים פקוחות. אך במהלך השנים למדתי בדרך הלא פשוטה, שהאדם החזק ביותר יכול להיות גם הקורבן הגדול ביותר להונאה העצמית.

כשהאמת מתגלה

הכול התחיל כשנרשמתי לקורס בזום על מודעות עצמית וחשיבה ביקורתית. באחת ההרצאות, המרצה הציג את הרעיון של אדם סמית, שטען כי "הונאה עצמית היא המקור למחצית מההפרעות בחיי האדם". המשפט הזה גרם לי לעצור ולשאול את עצמי – האם גם אני מספרת לעצמי סיפורים? האם גם אני בורחת מהאמת?

ככל שהעמקתי בנושא, גיליתי שהתשובה חיובית. נזכרתי בכל הפעמים בהן שכנעתי את עצמי שיחסים שהתפרקו לא היו באשמתי, שהחלטות שקיבלתי היו נכונות למרות התחושה הפנימית שהן מוטעות, ואיך יצרתי לעצמי נרטיב שחיזק את מה שרציתי להאמין בו – גם אם עמוק בפנים ידעתי שהמציאות שונה.

הונאה עצמית – טבע אנושי

יום אחד, תוך כדי קריאה על תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי של פסטינגר, הבנתי עד כמה קל להונות את עצמנו. כיצד אדם יכול להחזיק בשתי אמונות מנוגדות ולמצוא דרך לעקוף את האמת, רק כדי לא להרגיש את חוסר הנוחות שבהכרה בטעות.

נזכרתי באגדה "בגדי המלך החדשים", בה הנוכל משכנע את המלך ואת כל עמו שהבד הבלתי נראה קיים, ושרק החכמים יכולים לראותו. כל אחד פחד להודות שאינו רואה דבר, ולכן העדיפו לשקר לעצמם. רק הילד הקטן, התמים, שלא ידע הונאה עצמית, צעק: "המלך עירום!"

כמו אותו מלך, כך גם אני – חששתי להתמודד עם האמת, עד ששמעתי את הקול הפנימי שלי, ה'ילדה' שבתוכי, שאמרה לי: "את רואה את מה שאת רוצה לראות, לא את מה שבאמת קיים."

לחיות ללא אשליות

לאחר התובנה הזו, התחלתי לצאת למסע אמיתי של חיפוש אמת. הקשבתי יותר לאנשים סביבי, שאלתי את עצמי שאלות נוקבות, והפסקתי להיאחז בנרטיבים ישנים שלא שירתו אותי עוד. ככל שהתמסרתי לתהליך, הרגשתי יותר חופשייה, יותר אותנטית, ויותר שלמה עם עצמי.

לבסוף, הבנתי שהאמת אינה איום – היא שחרור. היא אינה מפחידה, אלא מזמינה. היא אינה מכבידה, אלא מרפאה. וכשחדלתי לשקר לעצמי, התחלתי לאהוב את עצמי באמת, כמו שכתב דוסטוייבסקי: "בהיעדר כבוד, הוא מפסיק לאהוב."

ומאותו רגע, החלטתי – לא עוד אשליות. אני אביט תמיד בראי האמת, גם כשהוא אינו מחמיא, כי רק כך אפשר באמת לצמוח.✨💫