כשאני בוחרת להביט בכאב, שלי ושל אחרים, מתוך אנושיות, נפתח שער לריפוי אמיתי.
המסע שלי לקבלה עצמית ולריפוי פנימי עובר דרך מבט אחר על טעויות העבר, מבט שמכיר בכאב שנגרם, אך גם באנושיות שמאחוריו. דרך ארבעה מצבי תודעה, אני לומדת להניח לאשמה ולבחור בחמלה.
אני לומדת, יותר ויותר, שהכרה אמיתית במה שהיה היא מתנה נדירה. היא לא הצדקה, לא הסבר, לא ניסיון למחוק את העבר, אלא פשוט ראייה. לראות את האדם שמולי, להקשיב לכאב שלו, ולהגיד בלב: אני רואה אותך.
בדרום אפריקה, כשנלסון מנדלה שוחרר, נערכו כינוסים ברחבי הארץ. הנפגעים סיפרו את סיפורם, והפוגעים, הקשיבו והכירו. זה היה רגע היסטורי של ריפוי חברתי עמוק. ואני מבינה, גם ביחסים האישיים שלי, הכרה היא צעד ראשון בריפוי.
אבל ההכרה היא לא רק החוצה, היא גם פנימה. למה עשיתי מה שעשיתי ברגעים קשים? לא מפני שרציתי לפגוע, אלא כי לא ידעתי אחרת. היו לי כלים שבורים.
אני מזהה ארבעה מצבי תודעה שבהם פעלתי באופן שפגע:
שכחה : כל מה שלמדתי, נשכח ברגע.
עיוורון : לא ראיתי את התמונה הרחבה, רק את הפחד או הכעס שלי.
בלבול : איבדתי את ההבנה של מה שקורה באמת.
אי נגישות למשאבים, לא הצלחתי להגיע למקום של בחירה חופשית וחמלה, אף שהוא קיים בי בזמנים אחרים.
כשאני נזכרת במצבים האלה, אני בוחרת להפסיק לשפוט את עצמי. במקום זאת, אני נושמת עמוק, אומרת בלב, מה שהיה, היה. עכשיו אני כאן, ובוחרת לרפא את הדרך שבה אני מחזיקה את הסיפור הזה בתוכי.
אני יודעת, כל עוד אני סוחבת אשמה, אני מעבירה אותה הלאה. אבל אם אני מצליחה להחליף את האשמה בחמלה, גם אני וגם היקרים לי נושמים אחרת.
היום אני בוחרת להסתכל על עצמי בעיניים של הלב, ולקבל את העובדה שאני גם אדם מוגבל, עם כל הרצון הטוב שבי. לא רק מוגבלת, אבל גם מוגבלת. וכשאני מקבלת את זה, נפתח בתוכי שער שקט לריפוי.
