לשתות מהיין שביד – מסע לשלוות הנפש
*להניח את הרעש, לבחור בשלווה – שיעורים מאלפיים שנה*
בוקר אחד, בזמן שהשמש מתחילה לחמם את המרפסת שלי, אני מתיישבת מול המחשב לקרוא מאמר ששמרתי לי מראש. מאמר על פלוט רכוס – פילוסוף מהעולם העתיק. אני לא יודעת למה דווקא הוא משך את תשומת ליבי באותו הרגע, אבל מהרגע שהתחלתי לקרוא – ידעתי שהלב שלי מזהה אמת שמבקשת להתגלות.
לא היה מדובר בעוד טקסט פילוסופי מרוחק. פלוט רכוס, שחי אלפי שנים לפני שדיברו על טיפול רגשי או פסיכולוגיה מודרנית, כאילו כתב על חיי כאן ועכשיו. על הדאגות, ההשוואות, המרוץ, השחיקה. ובעיקר – על החיפוש הזה לשקט פנימי.
הוא מדבר על נטייה אנושית עתיקה – לרדוף אחרי מה שאין, במקום לשתות מהיין שכבר נמצא לנו ביד. ואני עוצרת. נזכרת בכמה רגעים פשוטים מהימים האחרונים – חיבוק מנכדה שלי, שיחת טלפון מפתיעה מחברה רחוקה, ריח של מרק שבישלתי לעצמי. אלה רגעים שפשוט קרו… אבל לא באמת נתתי להם להאיר בתודעה שלי.
וכאן מגיע השיעור הראשון שאני לוקחת ממנו ללב:
**להעריך את הטוב שכבר יש.**
לנשום את ההווה. להפסיק לדלג עליו כאילו הוא רק תחנת מעבר לעתיד שעדיין לא הגיע.
פלוט רכוס מזכיר שלושה רעלים לנפש:
**פנטזיות כוזבות**, **קנאה**, ו-**אהבה עצמית מופרזת**.
כשאני מתבוננת בעצמי בכנות – אני מוצאת עקבות מכל אחד מהם.
פעם רציתי להיות "אישה מצליחה" כמו בתמונות ההשראה של הרשתות. להיראות כזו שיש לה הכול.
רציתי, מבלי להבין, שאני מייצרת בי מתח מתמיד.
כמה מאמץ הלך על הרדיפה הזו.
כמה רגעים יפים פספסתי בדרך, רק כי הראש היה עסוק במה ש"אמור להיות" ולא במה שיש.
הוא אומר: **דע את עצמך**.
דע את הגבולות שלך, את הייחוד שלך, את הדרך האישית שלך.
ואני מהנהנת מול המסך, כאילו הוא יושב מולי:
כן, פלוט רכוס. אני לומדת לאהוב את מי שאני.
גם אם זה לוקח זמן.
גם אם לא תמיד ברור.
אחת האמיתות שחדרו אליי עמוק היא זו:
**"לאן שלא תלכי – את הולכת איתך."**
כמה פעמים חשבתי שאם רק אשנה סביבה, עיסוק, קצב – אמצא שלווה?
אבל את עצמי – את מחשבותיי, פחדיי, רגשותיי – לקחתי איתי לכל מקום.
הבנתי שהשקט האמיתי נבנה מבפנים.
לא על ידי שתיקה סביבי, אלא על ידי פינוי הרעש הפנימי.
ללמוד "להפיק מתיקות מהמר", כמו שפלו רכוס מתאר את הדבורים – זה אתגר.
אבל התרגול הפנימי הזה, של לחפש משמעות גם במקומות מרים,
הוא מה שלימד אותי לצמוח מתוך משברים.
כשהתמודדתי עם רגעים של אובדן או עלבון, שאלתי את עצמי:
מה השיעור כאן?
מה נשלח אליי כדי ללמד, ולא רק כדי לכאוב?
וכשהוא דיבר על הכעס של אחרים, והבחירה לא להפוך לשק קיבול לרעל שלהם –
הרגשתי שהוא מדבר בדיוק על המקומות הרגישים שלי.
כמה פעמים בעבר נתתי לתגובות של אחרים לקבוע את מצב הרוח שלי.
היום אני מבינה: **הסערה היא שלהם – השקט הוא הבחירה שלי.**
אין סטריליות רגשית, הוא מזכיר.
לא אצלנו, לא אצל אף אחד.
יש אור וצל, יש עדינות ויש עצבים.
אבל היכולת שלי להישאר במרכז, לא להתבלבל מהתנודות –
היא מה שמחזיר לי את השלווה.
הקריאה הזו, במאמר עתיק כל כך, גרמה לי להבין שזה לא הזמן או המקום שמשנים אותנו –
אלא *האם אנחנו מוכנות לעצור, להקשיב, לבחור אחרת.*
מאז אני משתפת את הלימוד הזה.
עם חברות, בקבוצות שאני מלווה, ובבלוג שלי.
כי התובנות הללו לא שייכות לעבר – הן קריאה להווה.
הן תזכורת לכך שלפעמים, המילים שמרפאות – נכתבו כבר מזמן.
אבל רק כשהלב מוכן להקשיב – הן הופכות למפתח חדש בתודעה.
