גברת מגונדרת – מסע הלב פרק רביעי : סליחה שהיא שחרור 💨
יש בי חלקים שעד לא מזמן לא העזתי להסתכל עליהם.
כעסים ישנים, עלבונות ישנים עוד יותר, וסיפורים שסיפרתי לעצמי שוב ושוב – עד שהאמנתי להם כאילו היו האמת.
אבל אז למדתי משהו חדש.
שכל מי שמרגיז אותי, כל מי שמפגיש אותי עם כאב – אולי בעצם מחזיק מראה.
מראה לא רק למה שהוא, אלא גם למה שאני לא הסכמתי לראות בי.
בהתחלה זה הקפיץ אותי. מה פתאום? אני?
אבל לאט, בשקט, התחלתי להבין.
הדבר שהכי מפריע לי באחר – הוא כנראה מה שאני לא מוכנה לפגוש בתוכי.
והמפגש הזה, עם הפנים הפחות מחויכות שבי – הוא לא עונש. הוא שער.
שער לריפוי, שער לסליחה.
כי הסליחה, כמו שלימדו אותי, היא לא בשביל האחר.
היא לא שחרור לו – היא שחרור לי.
אני נזכרת בדמות מסוימת מהעבר שלי.
אדם שפצע אותי שוב ושוב, מבלי בכלל להבין עד כמה.
ולא – לא רציתי לכתוב לו מכתב. לא רציתי לסלוח.
אבל משהו בתוכי ידע שעד שלא אפגוש את הכאב הזה עד הסוף – הוא ימשיך ללוות אותי.
אז כתבתי.
וכתבתי שוב.
עד שבמילים שעלו מעצמן, פתאום גיליתי: החוזקות שלו – הן גם שלי.
הפייטריות שלו, העיקשות שלו, הרצון להוכיח – הן בדיוק אותן תכונות שעזרו לי להגיע לאן שהגעתי.
ברגע ההוא, משהו בי התרכך.
לא כי שכחתי את מה שהיה, אלא כי הבנתי את מה שהוא לימד אותי – גם בלי להתכוון.
ופתאום, כמו קסם, גם הסיפור השתנה.
המציאות התארגנה מחדש.
והלב שלי – נשם. בפעם הראשונה מזה שנים.
היום אני מבינה שסליחה היא לא חולשה – היא אומץ.
לא לוותר לעצמי, אלא לשחרר את הכבלים.
להפסיק לשחק את אותה סצנה שוב ושוב, ופשוט לבחור לכתוב תסריט חדש.
כי אני הבמאית.
אני הבוחרת.
ואני זו שמרשה לעצמי סוף סוף להיות חופשיה.
