גברת מגונדרת – מסע הלב פרק שביעי :בין פריחה לפירוד – ומה שביניהם 🧭
בבקרים מסוימים, נדמה לי שהחיים הם כמו שתי תמונות שצולמו באותו מקום – בהפרש של רגע.
בתמונה אחת, הכול פורח. השמיים בהירים, האנרגיה זורמת, הגוף קם בקלות, הלב פתוח.
ובתמונה השנייה- הכול חרב. רעש. כאוס. תחושת חוסר שליטה. והלב… מתכווץ.
אני מהלכת בין שתי התמונות האלו כמעט מדי יום.
לפעמים אפילו באותו בוקר.
וכשהכול עמוס, כשהשגרה נשברת או כשאין לי שמץ של מושג מה הצעד הבא – אני עוצרת.
לא כי מותר לי, אלא כי אין לי ברירה.
אני עוצרת כדי לזכור: גם כשאין לי מוטיבציה, אני יכולה לבחור תנועה.
אז אני קמה. מזיזה את הגוף.
משפשפת כפות ידיים. מחייכת אפילו בלי סיבה.
וכמו נס קטן – האנרגיה חוזרת.
ואיתה, גם אני.
הבנתי, עם הזמן, שאם אחכה להרגיש מוכנה – אני עלולה לחכות לנצח.
אבל אם אעשה צעד אחד קטן, אפילו שהוא לא מושלם – זה כבר מספיק כדי להזיז את הגלגל.
יש ימים שבהם נדמה לי שאין לי שליטה על כלום.
הילדים גדלים, המציאות משתנה, יש ימים בהם נדמה לי שאני מתמודדת עם יותר ממה שאני יכולה להכיל.
אבל אז אני עוצרת, מחלקת את כל מה שעל הלב לשתי רשימות:
מה בשליטתי, ומה לא.
אני לא יכולה לשלוט על הכל.
אבל אני כן יכולה לבחור את הדרך שבה אני ניגשת למה שקורה.
לבחור פעולה אחת – קטנה, פשוטה, ניתנת ליישום.
ולפעמים, כל מה שאני מצליחה באותו היום זה פשוט לכתוב לעצמי מה אני מרגישה.
וזה מספיק.
אני נזכרת באירועים בחיי – גם כואבים, גם מטלטלים –
שהביאו אותי להחלטות מכוננות.
כמו הידיעה שאני לא יכולה לשמור על הילדים שלי מכל סכנה.
שאני יכולה רק לתת להם כלים ולשחרר.
זו בחירה יומיומית:
לבחור בין ה"אני שולטת בהכול" לבין ה"אני סומכת".
בין ההיאחזות בפחד – לבין אמון מתמסר.
ואני לומדת לבחור, שוב ושוב, בתנועה קדימה.
