גברת מגונדרת – מסע הלב פרק שמיני : הגוף זוכר, ואני מקשיבה 🪬
יש בי חלקים שאני עדיין לא מדברת עליהם.
זיכרונות שעדיין לא לבשו מילים.
רגעים שנשארו מקופלים בתוכי, עד שיבוא זמנם להתגלות.
אבל הגוף שלי – הוא זוכר.
לפעמים עוד לפני שאני מבינה מה הציף אותי, הוא כבר מגיב.
נמתח, נרעד, משתבלל פנימה.
למדתי שטראומה לא חייבת להיות משהו שקרה "אז".
לפעמים זו מחשבה שחוזרת שוב ושוב,
מחשבה שמספיקה כדי להפעיל אזעקה בגוף.
המוח מדמיין – והגוף מגיב כאילו זה קורה עכשיו.
אז אני לומדת להקשיב.
לומדת ללחוץ בעדינות על הנקודה שבכף הרגל,
זו שקשורה לפי הרפואה הסינית לכליה ולפחד,
ורואה איך השקט מתחיל לחלחל.
אני נושמת.
אבל לא סתם — נשימות עדינות, קטנות, דרך האף.
כי כשהנשימה נכנסת בבת אחת, גם הפחד נכנס איתה.
אבל כשאני נושפת לאט, נותנת לאוויר לצאת,
אני מרגישה איך גם הפחד מתחיל לעזוב.
גיליתי שהריפוי לא קורה בדרמה.
הוא קורה ברגעים הקטנים.
כשלפתע אני עוצרת ומניחה את כפות הידיים על החזה.
כשלפעמים אני רק שמה לב — שאני כאן,
ושהלב עדיין פועם.
אני לא תמיד צריכה לדעת להסביר מה כואב.
ולפעמים – גם לא צריך לדעת למה.
מספיק להרגיש. להסכים להיות עם זה רגע.
לתת לזה לעלות, לאט.
בלי מאבק, בלי שיפוט.
הבנתי שגם אם עברתי דברים קשים,
אני לא חייבת להילחם כדי להחלים.
לפעמים דווקא ההסכמה לא להילחם,
לא לדחוף את עצמי לדבר על מה שעדיין לא בשל –
זו הבחירה המרפאת ביותר.
אז אני צועדת, צעד אחר צעד,
מתוך הסכמה עמוקה להמשיך לחיות.
מתוך בחירה בריפוי רך.
ומתוך ידיעה: הגוף לא רק זוכר — הוא גם יודע לשחרר.
