מסע של גילוי, חירות ואהבה עצמית
יש רגעים שבהם אני עוצרת, ממש באמצע השיטפון של החיים, לוקחת נשימה ומביטה סביב. לפעמים זו נשימה קצרה. לפעמים זו עצירה עמוקה. אבל תמיד היא מגלה לי משהו חדש על עצמי.
אני מתבוננת באייך אני חיה. באייך אני מגיבה. באייך אני בוחרת. ושוב אני חוזרת לנקודת היסוד – הבחירה הזו, להיות הקברניט של הספינה שלי.
לא לחכות שיכוונו אותי מבחוץ. לא לאפשר לרוחות משתנות להטות את המסלול שלי. אלא לקחת את ההגה, בידיים יציבות, ולבחור שוב – מתוך מודעות, מתוך אהבה, מתוך חופש פנימי אמיתי.
המסע הזה לא התחיל ביום אחד. הוא נבנה לאט, בתוך רגעים של בלבול, של כאב, של לחץ. דווקא ברגעים שבהם היה נדמה שאני טובעת, התעורר בי קול שקט של ידיעה: יש בתוכי מצפן.
וכאשר הלחץ מציף אותי, אני לא נבהלת כמו פעם. אני עוצרת. נושמת. מקשיבה לגוף שלי, שואלת: איפה זה פוגש אותי? איזה רגש ביקש להרגיש ולא קיבל מקום?
ולא, אני לא תמיד יודעת את התשובה מיד. לפעמים אני רק מרגישה תחושת כיווץ, דופק מואץ, או צביטה קטנה בלב. אבל אני מסכימה להישאר עם זה. לא לברוח. לא להדחיק. לא ללבוש עוד מסכה.
אני מורידה את התחפושת, את הדמות שבניתי לעצמי. זו שנועדה לרצות, להרשים, להיות "כמו שצריך". ובמקום זה – אני פוגשת את מי שאני באמת.
לא מושלמת. לא תמיד חזקה. אבל נוכחת. נושמת. אנושית.
אני פותחת את הלב שלי, את הראש שלי, את התודעה שלי. מוכנה ללמוד מחדש את עצמי. להסכים שהדרך איננה אחת, ואין אמת אחת שמתאימה לכולם. לכל אחת יש את התדר שלה – ואני מתחילה לשמוע את שלי.
ככל שאני מקשיבה יותר, אני מזהה את המקומות שבהם עוד יש שיפוט. כלפי אחרים, כלפי עצמי. ואני בוחרת לשחרר. לבחור לראות דרך עיניים אוהבות.
אני לא צריכה אישור. אני לא צריכה הכרה. אני לא מחפשת ערך מחוץ לי. אני סומכת. על הדרך. על הגוף שלי. על הקצב שלי.
אני מדייקת את הדרך שאני צועדת בה. נשארת נאמנה לעצמי גם כשיש רעש מבחוץ. גם כשלא כולם מבינים.
ואני מגלה – שהחירות האמיתית היא להופיע בעולם בדיוק כפי שאני. בלי מסכות. בלי תפקידים. בלי הצגות.
להיות אותנטית זו לא סיסמה. זו בחירה יומיומית.
לוותר על הפחד שאחרים יחשבו משהו. לוותר על המלחמה האינסופית לרצות את הבלתי אפשרי. לוותר על הצורך לשלוט.
ולהיפתח למה שיש. למה שאני.
ככל שאני מרפה, כך אני מרגישה – יותר חופש, יותר אהבה, יותר שלווה בגוף.
אני חיה את חיי מתוך איזון עדין בין גוף לנפש. אני בוחרת בעצמי. בכל יום. לא ממקום של מאבק, אלא ממקום של אהבה.
האור תמיד נמצא שם. הוא לא מחכה לי בקצה הדרך – הוא מלווה אותי לאורך כל הדרך. ואני רק צריכה להסכים לראות אותו. להסכים לקבל.
והכול מתחיל במקום כל כך פשוט, וכל כך עמוק: איך אני פונה לעצמי? איך אני מדברת עם עצמי?
כי לאהוב את האחר מתחיל באהבה לעצמי.
נתינה אמיתית צומחת ממקום מלא. לא מתוך צורך באהבה, אלא מתוך שפע של אהבה.
והבחירה החופשית הכי גדולה שיש לי – היא איך אני חווה את עצמי.
האם אני מספרת לעצמי סיפור של הגבלה, של פחד, של תקיעות? או סיפור של בהירות, של צמיחה, של חופש?
בכל יום אני בוחרת.
אני בוחרת לקחת אחריות מלאה על חיי. לא להאשים, לא להשליך, לא לחכות.
אני בוחרת להחזיק בהגה.
אני הקברניט של הספינה שלי.
והיום, יותר מתמיד, אני נוהגת אותה באהבה. בחופש. באותנטיות.
וזו הדרך שלי הביתה.
