משמעות הזמן
אני צועדת בתוך הזמן, או לפחות כך נדמה לי.
התחנות מתחלפות, הנופים משתנים, וכל אחת מהן מביאה איתה ריח חדש של משמעות, תנועה שונה של התעוררות.
פעם זו התרגשות שקטה, פעם סערה שמנערת את כל יסודותיי.
וכל תחנה כזו, כך אני מגלה שוב ושוב, לא נבחרה במקרה. היא מדויקת להפליא.
לפעמים נדמה לי שהזמן רץ. לפעמים הוא נע בקצב של שבלול עייף.
אבל אולי הזמן כלל לא זז — אולי זו אני שנעה בתוכו.
כשאני שמחה, היום נעלם בן רגע. כשכואב לי, שעה אחת יכולה להרגיש כמו נצח.
וכשאני חולמת — בלילה, או בעיניים פקוחות — אני יכולה לחוות שנים שלמות בתוך רגע קצר אחד.
איך זה ייתכן?
יש רגעים שבהם הזמן כאילו מתפצל.
הגוף ממשיך לנוע, לעשות, להיות… אבל התודעה צפה מחוץ למסלול.
ברגעים כאלה אני מרגישה איך הזמן איננו קו ישר אלא מרחב של אפשרויות — גמיש, מתמסר, לא צפוי.
כמו חלום שאני זוכרת רק בחלקים, ובכל זאת יודעת שהוא השפיע עליי.
הבנתי שהזמן, כמו מחשבותיי ורגשותיי, אינו דבר קבוע.
הוא לא עוגן. הוא גל.
והגל הזה מתרומם ונשבר לפי תנודותיי הפנימיות — לפי המתח בגוף, לפי התודעה, לפי הלב.
ולכן, יותר ויותר, אני בוחרת להניח לו.
אני מפסיקה להילחם בריצה שלו או להתאכזב מהאיטיות.
אני שואלת את עצמי שאלה פשוטה אחת:
**מה יש לי לעשות עכשיו, ממש עכשיו, עם הרגע הזה שקיבלתי במתנה?**
אני נושמת. נושמת עמוק.
מרגישה את גופי מתרכך.
אני פונה אל ממלכתי הפנימית, שואלת בעדינות את הלב שלי –
מה הוא צריך עכשיו?
לעיתים זו רק מנוחה. לפעמים זו שמחה, או בכי, או צורך לבטא את עצמי.
אני מקשיבה. בלי שיפוט.
לפחדים אני אומרת תודה. הם רק רצו להגן עליי.
ולאהבה, אני מעניקה את המקום הראשון.
ברגעים האלה, בהם אני פשוט *נוכחת*, משהו בי מתאחד.
אני מרגישה את הנצח שוכן בתוך הרגע.
את השיעור, את האפשרות לצמוח, את פלא ההוויה.
וכשהלב פועם בתוך ההרפיה הזו, בלי מאבק —
הזמן מתמוסס.
נשאר רק השקט. נשארת רק אני.
והודיה גדולה מתעוררת בי כמו נס.
עוד יום ניתן לי.
עוד הזדמנות לאהוב.
עוד רגע לחיות.
תודה.
