ניגון הדיבור – שפה שמעבר למילים
החיים שלי הם מסע מתמשך, מסע של גילוי, של למידה ושל השתנות. עם השנים פגשתי רעיונות שטלטלו אותי מבפנים. רעיונות שהצליחו לפתוח לי שערים חדשים. הם נתנו לי דרייב פנימי שלא הכרתי, עזרו לי לשחרר תפיסות ישנות שלא משרתות אותי עוד, ואפשרו לי לראות את עצמי ואת הסיפור שלי באור אחר, רך ומכיל יותר.
היו תקופות שבהן הרגשתי כלואה בתוך עולם של מילים. לא המילים שאני בוחרת לומר, אלא אלו שאמרו לי. אלו שנאמרו בקול, או גרוע מכך – הושתקו והוטמעו בי בלי שנאמרו כלל. מחשבות, שיפוטים, דעות, שנאמרו לי שוב ושוב – על מי שאני, על מה שאפשרי עבורי, על מה שמותר לי לרצות.
המילים האלו הפכו למנגינה שליוותה אותי ברקע. מנגינה שלא אני בחרתי, שלא אני הלחנתי, אבל היא ניגנה בי שוב ושוב. תווים זרים שנכתבו על ידי הסביבה, המשפחה, החברה. תווים שהפכו למציאות פנימית.
וככל שהתבגרתי, התחולל בתוכי שינוי. לא חד, לא דרמטי, אלא שקט – כמו הד מעמקים. התחלתי להקשיב אחרת. פתאום הבחנתי בשפה נוספת – שפה שלא מדברת במילים, אלא מרגישה. שפה שגולשת אלי בלחישות, בגוף, בטון של שתיקה, בתנועה עדינה של יד, במבט שמתעכב לרגע.
זו שפת הרגש. השפה שמעבר למילים.
גיליתי שלכל אחת מאיתנו יש דיבור פנימי לא-מודע. משפטים שמתחבאים בין השורות. מחוות קטנות שמספרות את הסיפור האמיתי שלנו. הקשבה אמיתית איננה רק שמיעה – היא תחושת התדר. הקול האמיתי לא נשמע רק באוזן, אלא בלב.
ולאט לאט התבהרה בי אמת פנימית – זה לא מה שאמרו לי שהגביל אותי, אלא מה שאני המשכתי לומר לעצמי. הקולות החזקים ביותר לא באים מבחוץ, אלא מתנגנים מתוכי. אני שומעת את עצמי אומרת בלב: לא עשיתי מספיק, לא הייתי בסדר, הייתי יכולה אחרת. אלו משפטים שניגנו בי שנים, כמו פסקול של מציאות פנימית שלעיתים כלל לא בחרתי.
ואז הבנתי – גם את המנגינה הזו אפשר לכוון מחדש.
התחלתי לשים לב איך אני מדברת אל עצמי. האם אני נותנת מקום גם לחלקים שלי שעדיין מפחדים, שמתלבטים, שמשתנים בקצב שלהם? האם אני מדברת לעצמי בעדינות? האם אני מעודדת את עצמי כמו שהייתי רוצה שאחרים יעשו עבורי?
וכשהתחלתי לשנות את האופן שבו אני מדברת לעצמי, גם הדיבור שלי עם אחרים השתנה. לא רק מה אני אומרת, אלא איך. הבנתי שאנשים לא שומעים רק מילים – הם שומעים את הכוונה. את האנרגיה שמלווה את המילה. את הרגש שבין השורות.
הבנתי שאם אני רוצה לרפא מערכות יחסים בחיי, אני לא יכולה להתחיל מבחוץ. אני צריכה להתחיל בשיח הפנימי. זה שמכתיב את הניגון העמוק של מי שאני בעולם.
השינוי הגיע ברגעים קטנים. כשבחרתי להקשיב במקום למהר להגיב. כשזיהיתי שביקורת היא לא תמיד התקפה – לפעמים זו בקשה לאהבה שמתחפשת. כשבחרתי לא לראות כל סיטואציה כהוכחה לכך שאני לא מספיק, אלא כהזדמנות לצמיחה, לריפוי.
כשהשיח הפנימי שלי השתנה – התחלתי לשמוע אחרת, לראות אחרת, לנשום אחרת. והכי חשוב – לשחרר. שחררתי את ההלקאה העצמית. שחררתי את המילים שפעם היו לי כמו חבלים. שחררתי את מה שכבל אותי כל כך הרבה שנים.
ובמקום זה – נפתח בי מקום למשהו חדש. למילים רכות. לאמונה. להקשבה.
היום אני מקשיבה אחרת. לא רק לאחרים, אלא גם לעצמי. וזה משנה הכול.
