גברת מגונדרת – פרק ראשון במסע הלב: מתלונה לבקשה🌱
אני מתעוררת לבוקר שקט אחרי ימים של טלטלה. הקפה חם, השמש זורחת על המרפסת שלי, והלב… הלב מבקש תשומת לב.
יש רגעים שבהם נדמה לי שאני מתייצבת כמו מטוס שמחכה לאישור המראה. אני עומדת על המסלול, יודעת לאן אני רוצה להגיע – אבל לא תמיד מרגישה שיש לי את הרוח בגב. ואז, מתוך הדממה, עולה בי השאלה: מה הרצון שלי באמת?
רצון. מילה פשוטה שמכילה בתוכה את כוח הבריאה. כשהרצון שלי עמוק, כשהוא נובע ממעמקי הלב ולא רק מהראש – אז פתאום יש בי כוח להתמיד, לקום, לעשות. אבל הרצון הזה לא צומח לבד. הוא נולד מה הלמה הפנימי שלי, מהמשמעות שאני בוחרת ליצוק בכל צעד שאני עושה.
בימים של טלטלה – והיו כאלה לא מעט – קל להישאב למעגלי תלונה. אני מזהה את זה בעצמי. תלונות על המדינה, על המציאות, על מה שלא עבד, על מה שנלקח. אבל באותם רגעים אני עוצרת ונושמת. כי אם יש משהו שלמדתי בתקופה האחרונה, זה שתלונה שלא מתורגמת לבקשה – שואבת ממני אנרגיה.
אז אני שואלת את עצמי בעדינות: מה הבקשה שלי?
לפעמים זו בקשה פשוטה – לשבת רגע ולנשום. לפעמים זו בקשה גדולה – לשנות כיוון, להעז, לקום לתוך ייעוד חדש. אבל עצם ההפיכה של תלונה לבקשה – היא כבר תנועה פנימית של חיות.
אני נזכרת בדימוי של המטוס. איך הוא לא ממריא באחת, אלא מתמקם, מקבל אישור, אוסף תאוצה… ורק אז ממריא. וכשהוא כבר באוויר, אפילו אז – יש כיסי אוויר. תנודות. טלטלות. אבל הוא ממשיך לשייט. גם אני, כך אני מגלה, לומדת לשייט בתוך החיים – לא למרות הטלטלות, אלא יחד איתן.
וכשאני שואלת את עצמי – מה האקורדים הבסיסיים שלי? אני מגלה שיש לי חזרה יומית למקורות הכוח שלי: כתיבה של תובנות הבוקר, הודיה, תכנון, מדיטציה, שיחה כנה עם עצמי או עם אהוביי. אלו המיתרים הפנימיים שלי, ואני לומדת לפרוט עליהם כל בוקר מחדש.
כי החיים לא מחכים. והלב – הוא המגדל פיקוח שלי.
