פרק 10: כשהלב לא חומד – הנשמה נושמת
יש רגעים שבהם נדמה לי שאני בסדר. נקייה. מדויקת.
ואז מגיעה תחושת "אני רוצה את זה" –
ולא כי אני זקוקה לזה,
אלא כי פתאום משהו בי משתוקק, נמשך, נדלק.
זו יכולה להיות הזדמנות נוצצת, קשר מסעיר, פרוסת הצלחה שאינה שלי.
פתחותפ, כמו יועץ נשמתי שמביט עליי מעבר לזמן, כותב לי:
"אם אתם חפצים שהתנהגותכם תשמש כדוגמה,
הרחיקו עצמכם מכל התנהגות לא ראויה.
דחו כל הזדמנות לחמדנות – זהו נגע חולני שאין לו מרפא."
המילים חריפות. מדויקות.
פתאום אני מבינה – זה לא ה'עוד' שבחוץ שמסוכן.
זו התחושה הזו בפנים – שאולי חסר לי משהו.
ושהמילוי יגיע מבחוץ.
הוא מזהיר:
"זה גורם לניכור בין אישה לבעלה,
זו תרכובת של כל רוע…
אדם עם תאוות בצע – לא משאיר דבר אחריו."
המשפט הזה טלטל אותי.
כמה מאיתנו עמלות, עושות, רוצות להותיר חותם.
אבל החותם האמיתי לא מגיע מכמות ההצלחות – אלא מאיכות הלב שפעל דרכנו.
"אל תהיו חמדנים כאשר אתם מתחלקים בדבר מה.
אפילו רק נתח ממה שאתם כל כך חושקים בו –
יהפוך את הבטן הרגועה ביותר ליריבה."
כאן עצרתי לנשום.
כי כמה פעמים רציתי לשמור עוד לעצמי.
לקחת עוד קצת מקום, עוד קרדיט, עוד רגע של עונג או תשומת לב –
בלי לעצור ולשאול: לשם מה?
אני לומדת – ככל שאני נאחזת פחות,
כך אני חופשיה יותר לאהוב.
ככל שאני משחררת את ה"שלי",
כך נפתח בתוכי שדה רחב יותר של נתינה, השראה ונשימה.
אז אני בוחרת להסתכל על החשקים שלי בעיניים רכות,
לא לדכא אותם – אלא להבין מה הם מבקשים.
האם זה באמת הרצון שלי?
או רק ניסיון למלא חור קטן של כאב, של חוסר אהבה עצמית?
בכל פעם שאני מתבוננת בכנות –
אני מרגישה איך החמדנות נמסה,
והלב חוזר להיות שקט.
והשקט הזה – הוא המורשת הכי גדולה שאני יכולה להשאיר.
