פרק 12 – לדבר עם אלוהים בגובה העיניים
הייתי ילדה שקטה.
העולם הפנימי שלי היה עשיר, מלא שאלות, צבעים, חלומות.
אף אחד לא הסביר לי מה זה אלוהים, אבל ידעתי שיש משהו.
משהו שמרגיש, שמביט, שמחזיק אותי גם כשאני לבד.
משהו לא מוגדר – אבל מאוד נוכח.
היום, כאמא, אני פוגשת את השאלות האלה דרך העיניים של בתי:
"אמא, איפה אלוהים גר?"
"למה אי אפשר לראות אותו?"
"הוא יודע מתי אני עצובה?"
ואני, בלב פתוח, מבינה שהשיחה הזו אינה שיחה תיאולוגית – היא שיחה של נשמה.
והתפקיד שלי הוא לא להסביר – אלא להקשיב.
לא למסגר – אלא לפתח שיח פנימי שמאפשר ללב להרגיש את הנשגב מבלי לפחד ממנו.
קאנט כותב שצריך ללמד ילדים על סדר, יופי, טבע, ואחר כך – על חוק, ואז על אלוהים.
לא כסיפור חיצוני, אלא כהתבוננות פנימית.
שהם יפגשו קודם את העולם, ואז יגלו שיש בו חוקיות, משמעות, הקשבה.
אבל הוא גם כותב בכנות שמרגע שהעולם סביבם כבר מזכיר את המילה "אלוהים", אי אפשר להתעלם ממנה.
הילד שומע, רואה, שואל.
ואם לא נענה לו – הוא יוצר לעצמו מושגים שגויים, לפעמים מפחידים, לפעמים מרחיקים.
אז אני בוחרת לדבר על רוח – לא כמשהו "שם", אלא כמשהו כאן.
אני מספרת לה שאלוהים הוא לא מישהו בשמיים – אלא אהבה בלב.
שהוא כמו שמש גדולה, שכל אחת ואחד מאיתנו נושא קרן קטנה ממנה.
שכשאנחנו עושים טוב, מקשיבים פנימה, נוהגים ביושר – הקרן שלנו זורחת.
אני מספרת לה שחוק הוא לא עונש – אלא הסדר שבזכותו הכול פועם.
שגם העץ וגם הגוף שלה יודעים מתי לפרוח, מתי לנוח, מתי להחלים – כי יש סדר.
ושהחוק הזה – הוא קדוש.
אני מראה לה את היופי שבבריאה, את העדינות שבה טיפות גשם נוחתות, את זה שהשמש עולה כל בוקר מחדש – וזה בעיניי דיבור עם אלוהים.
אני מדברת איתה על טוב – לא כי מישהו מסתכל – אלא כי זה מחמם את הלב.
על אמת – לא כי "צריך", אלא כי זה מרגיש נעים בפנים.
על סליחה – לא כוויתור, אלא כהתמרה.
אני מבקשת ממנה, לפעמים, לעצום עיניים ולהקשיב למה שקורה בפנים.
וכשהיא פוקחת – היא מספרת לי מה הרגישה, מה שמעה, מה ראתה.
וזה, בעיניי, רגע של רוחניות טהורה.
קאנט אומר שילדים צריכים לדעת שיש "חוק מחייב", אוניברסלי, שאינו תלוי בגחמות של בני אדם.
אני מסכימה.
אבל בעיניי, הדרך לשם עוברת קודם כל באמון.
באמון פנימי, במרחב שמותר לשאול בו, לטעות, לדמיין.
כי ברגע שילד מרגיש בטוח עם השאלות שלו – הוא גם יוכל לשאת בתוכו את הגדוּלה שבתשובות.
אז אני לא מלמדת את בתי "להאמין".
אני מלמדת אותה לדבר עם הקול הפנימי שלה.
לכבד את הסדר שבחיים.
לזהות יופי, להקשיב לשקט, לאהוב את מה שנכון – גם אם זה לא פופולרי.
וכשהיא אומרת לי:
"אמא, היום הרגשתי שאלוהים איתי" –
אני יודעת שעשיתי משהו נכון.
לא כי נתתי לה תשובות – אלא כי השארתי לה מקום לחפש.
