פרק 4- אני מכוונת מטרה
אני קמה בבוקר עם משימה. מטרה אחת. כיוון ברור.
כי כשיש לי מטרה, פתאום המחשבות מתארגנות סביבה.
כשיש לי מטרה, אני מרגישה שאני נמצאת על מסלול – גם אם לפעמים מאט, גם אם לא תמיד ישר.
השיעור הפעם נוגע בדיוק בנקודה הזו: איך מחשבה בלי מטרה היא כמו קליפת עץ באוקיינוס. נסחפת, נעה, אבל בלי שליטה.
והלימוד הזה כל כך מדויק לי, כל כך נוגע בי.
כי היו לי לא מעט ימים שהרגשתי שאני עושה הרבה – אבל לאו דווקא את מה שצריך לעשות.
מתעסקת בפרויקטים שאני אוהבת, מפיקה, מתכננת, חולמת… אבל בורחת – מהשיחה החשובה, מההחלטה שדורשת אומץ, מהצעד הקטן שהוא לא הכי נעים אבל הכי נחוץ.
אני לומדת לשאול: למה אני בוחרת לעשות דווקא את מה שנעים לי עכשיו? האם זה באמת ה"פשן" שלי, או פשוט בריחה מעימות, מדחייה, מאכזבה?
בתוך השיחה, אליהו משתף בסיפור אישי על קורס חשוב שהוא מקים, ואיך הוא מצא את עצמו עוסק דווקא בפרויקט אחר, נעים יותר, קל יותר.
ואז אשתו תפסה אותו בשאלה חדה: מה נסגר איתך? יש מטרה, ויש משימה, תתיישב תעשה אותה!
וכשהוא קרא לה קטע מהספר – על חשיבותה של מטרה אחת מרכזית בחיים – הוא הבין: היא המטרה. היא הזכירה לו מה באמת חשוב עכשיו.
המילים האלו תפסו אותי חזק.
גם אני, כמוהו, מוצאת את עצמי לפעמים זולגת החוצה. מתרצת, מתבלבלת.
אבל כשהמטרה שלי נוכחת, כשאני יודעת למה אני עושה את מה שאני עושה – נולדת בי אנרגיה חדשה. כוח יצירתי.
בתוך הקבוצה, כולנו פתחנו את הלב:
יש מי שאומרת שהיא בורחת מהמשימות החשובות. יש מי שמודה שכל עוד אין לה מטרה ברורה – היא פשוט שוקעת.
יש מי שמרגישה שהיא מציבה מטרה – ואז מזגזגת. ואני? גם וגם. לפעמים חדורת שליחות, לפעמים בורחת מהדבר שאני הכי רוצה.
זה אנושי, זה מוכר, זה נוגע לכולנו.
ואז מגיע משפט מהספר, כזה שאי אפשר לעבור עליו סתם כך:
"כל מחשבה שאינה מקושרת למטרה, אין בה הגשמה נבונה."
הוא כותב שם שבלי מטרה, אנחנו טרף קל לדאגות, רחמים עצמיים, דחיינות, השחות דעת.
כמה מוכר. כמה כואב.
וכמה נכון לעצור, להתבונן ולכוון מחדש.
מתוך השיעור, התחבר לי זיכרון ישן:
איך לימדו אותנו ללכת? איך לימדתי את הילדים שלי ללכת?
באהבה. בעידוד. כל נפילה היא חלק מהמסע.
אז למה כמבוגרת, כשאני נופלת – אני לפעמים מתייאשת כל כך מהר?
לימדו אותנו שכישלון הוא לא הסוף – הוא עוד ניסיון בדרך.
גם אדיסון, גם ג'ים רון, גם כל ילד קטן שעושה את צעדיו הראשונים – כולם מזכירים לנו:
עוד פעם אחת. עוד מאמץ קטן. עוד דקה. עוד סיבוב. זה כל ההבדל.
אז מה אני לוקחת מהמפגש הזה?
- להציב מטרה. אפילו קטנה.
- לכתוב את הלמה שלי. למה זה חשוב לי? מה בוער בי?
- לקרוא את זה כל יום. להזכיר לעצמי.
- לדעת שיהיו קולות שיסיתו אותי – מתוכי ומסביבי. ולשמור על שער התודעה שלי פתוח למטרה, סגור לפחד.
- ובעיקר – לחזק את האמונה. בי. ביכולת שלי. בכוח המחשבה.
הכי ריגשה אותי התמונה האחרונה:
אני עומדת מול מגדל גבוה. אם אני מסתכלת עליו מלמטה, אני נבהלת.
אבל אם אני מתמקדת רק במדרגה שלפניי – אני יכולה לטפס.
לא חייבת לראות את כל הדרך. רק את הצעד הבא.
וזה הסוד.
לא לפחד מהיעד, לא להיבהל מהמרחק.
רק להמשיך – באהבה, בהתמדה, בצעד קטן ועוד אחד.
ולהזכיר לעצמי בכל רגע:
המטרה שלי שווה את הדרך.
