פרק 5: ילדיי – זרימה של נשמתי
בכל פעם שאני מביטה בילדים שלי, בנכדים שצומחים, משהו בי רוטט.
יש שם אהבה שאין לה מילים, וגם פחדים, וגם שאלות –
איך להיות בשבילם? מתי להוביל ומתי להרפות?
ופתאום, בין שורות החוכמה של פתחותפ, אני מגלה מבט שמזכיר לי משהו ששכחתי:
הילדים שלנו – הם לא רק הגוף שלהם. הם זרימה של הנשמה שלנו.
"כאדם חכם, עליכם לגדל ילד כדי שיהיה מאמין וירא שמים…
הוא הילד שלכם – הוא שייך לזרימה של הנשמה שלכם."
כשאני קוראת את זה, עולה בי צמרמורת.
כי זו בדיוק התחושה הזו – שהקשר בינינו הוא לא רק ביולוגי או חינוכי.
הוא תודעתי. הוא תנועה של נשמה שממשיכה להדהד דרך דור חדש.
ויש כאן גם קריאה עמוקה לאחריות.
לא רק ללמד אותם, אלא להיות הדוגמה.
לא רק לתקן אותם – אלא קודם כל לעבוד על עצמי.
פתחותפ מדגיש:
"אם הוא הילד צנוע, תומך במעשיכם – עשו את הטוב ביותר עבורו.
אם הוא הולך בדרך שאינה נכונה ומתנגד – הענישו אותו בהתאם לצורך."
המילה "ענישה" מרתיעה אותי לרגע, ואז אני קוראת שוב –
זה לא עונש מתוך שליטה, אלא גבול מתוך אהבה.
זה תזכורת לכך שגם כשאנחנו נותנות מרחב, יש בנו תוקף.
יש בנו אחריות להכוונה, גם כשזה לא נעים, גם כשזה מאתגר.
פתחותפ ממשיך:
"ילד לא נולד סתם למשפחה המסוגלת להעניק לו חינוך טוב – יש לכך סיבה שנקבעה עוד ברחם."
אני קוראת ובוכה.
בוכה על הבחירה המדויקת הזו – הנשמות שנולדו אליי, והנשמה שאני נולדת דרכן שוב ושוב.
כל מה שנראה כאקראי – הוא בעצם מדויק עד כאב. או עד ריפוי.
והוא גם מציע דרך:
"למדו את האדם מה יגרום לו לטרנספורמציה…
אפשרו לחוכמה הפנימית שלהם לפרוץ מתוכם החוצה."
אני עוצרת. נושמת.
זו לא אני שצריכה לשפוך עליהם את האמת.
זו אני שצריכה לאפשר להם להיזכר במה שכבר טמון בהם.
וזה לא רק על הורות. זו גישה לחיים.
לא להכתיב. לא ללחוץ.
אלא להאיר, ללוות, להאמין – שבי ובם טמונה נשמה שיודעת.
היום, כשאני פוגשת את ילדיי הבוגרים, או מביטה בנכדיי הקטנים משחקים באור,
אני נזכרת – הם אינם רק ילדים.
הם שערי תודעה.
הם זרמי המשך של האהבה שבי.
והשאלה היחידה שאני שואלת את עצמי עכשיו:
האם אני מאפשרת להם להיות מי שנועדו להיות?
