🌌 פרק 7 – גבולות הידוע
אני מגיעה לסוף המאמר, ומרגישה דווקא התחלה.
החוקרים ניסו להבין הכול – את האנרגיה האפלה, את החומר הנסתר, את קצב ההתפשטות, את עיקום הזמן –
אבל ככל שהם חיפשו… כך גבר הספק.
הם מצאו תיאוריה חדשה – ואז צץ חריג.
בדקו תוצאה מדויקת – ואז הופיעה סתירה.
מדדו שוב – והכול שוב זז.
ואני תוהה – אולי זה לא כישלון.
אולי זה פשוט… החיים.
כי גם אצלי, כשהכול מסתדר יותר מדי, אני מתחילה לחשוד.
אולי אני מקבעת את עצמי למשהו שכבר לא משרת אותי.
אולי הגיע הזמן לאוורר את המשוואות שלי.
אולי הפערים הם דווקא הדלתות האמיתיות לשינוי.
הם חיפשו את הגרביטון – חלקיק תיאורטי שמעביר את כוח המשיכה.
חלקיק שנעלם מיד ברגע שנוצר.
כמו רעיון שחומק לי מהתודעה שנייה לפני שאני כותבת אותו.
כמו רגש שאני מרגישה בבטן, אבל אין לו שם.
גם אני מחפשת את הגרביטון שלי.
את אותו גורם נסתר שמחבר בין הכוחות בתוכי – בין הילדה שבי לאמא שבי.
בין החולשה לבין האומץ.
בין המילים שאני כותבת לבין הדממה שבתוכה הן נולדות.
היקום רומז לנו בעדינות – שאולי אין תשובה אחת.
שאין "מתכון סופי".
שיש תנועה. דינמיות. רב-שכבתיות.
שכמו בתורת המיתרים, אולי גם בתוכנו פועלים ממדים נוספים, נסתרים, קטנטנים, עדינים –
שקובעים את כל התמונה.
האם אני מעזה להקשיב להם?
לרבדים שלא נמדדים במספרים?
לקולות שלא נשמעים, אלא מורגשים?
האם אני מסכימה לשהות רגע בקצה הידוע,
להישיר מבט אל האינסוף,
ולומר: אני לא יודעת, אבל אני כאן.
ואולי זה המסר הכי עמוק של כל הסיפור הזה –
שהיקום, על כל גודלו ותחכומו, עדיין מסתיר את לבו.
ואנחנו?
אנחנו, בתוך הגופים הקטנים שלנו, נושאות שאלה דומה.
גם לנו יש חומר אפל, אנרגיה נעלמת, זמן שמתעקם, ומנגנונים שלא נראים.
גם אנחנו יקום.
אז כשאני עומדת מול המסתורין – אני לא פוחדת יותר.
אני לא ממהרת לסגור תשובה.
אני מרשה לעצמי להתמסר לפלא.
ולומר בלב שקט:
"יש בי עוד כל כך הרבה שאיני מבינה.
ואולי, זה בדיוק מה שהופך אותי לאנושית."
