איך נזכרים להקשיב לקול הראשון, שמתעורר לפני כל הפחדים
מתוך סדרת הלימוד האישית שלי בקורס "אדם כיציר מחשבותיו"
יש מקומות בתוכי שהיו רדומים.
לא כי הם לא רצו לדבר – אלא כי שכחתי איך להקשיב.
המסע שעשינו הפעם לקח אותי פנימה – אל מתחת למילים, אל מעבר למחשבות.
אל מקום שקט, שלם, קדום.
שם פגשתי שוב את האינטואיציה שלי.
לקלף שכבות, לשוב אל העיקר
יש בתוכנו אזור כזה – שאינו נגיש ביומיום הרגיל.
כמו גן נעול, מכוסה בשכבות של פחדים, אמונות ישנות והרגלים שנבנו מתוך הישרדות.
אבל כשאני עוצרת, נושמת, ונכנסת פנימה – אני מגלה שכל שכבה שאני מקלפת מקרבת אותי למה שחשוב באמת.
לאמת הפשוטה. לזיכרון של מי שאני.
הקול הראשון – הוא תמיד היה שם
שמעתי בשיעור את ההסבר המדעי:
האינטואיציה היא היכולת של המוח לזהות דפוסים עמוקים שהוטמעו בתוכנו – ולהגיב במהירות.
אבל מה שהדהד בי יותר מכל הייתה האמת הפשוטה:
הקול הראשון שעולה – הוא הקול של הלב.
רגע לפני שכל הקולות האחרים פורצים –
של הפחדים, ההרגלים, הספקות –
יש קול ראשון. שקט. נקי.
והוא יודע.
כשלומדים להקשיב לו
זה לא קרה לי ביום אחד.
בשלב מסוים הפסקתי לשמוע אותו.
בניתי חומה סביב הלב, מתוך פחד להיפגע.
וככל שהתחזק הפחד – כך נעלמה התחושה.
אפילו הגוף שלי התחיל להתריע – מחלה אחרי מחלה.
היום אני יודעת – זה לא היה עונש.
זו הייתה קריאה.
לשוב הביתה.
להתחיל להקשיב מחדש.
אינטואיציה זו מיומנות
ולכן – כמו כל מיומנות, אפשר לתרגל אותה.
להניח שאלה, להקשיב לקול הראשון, ולזכור אותו לפני שמגיע הרעש.
זה לא תמיד קל – אבל זה תמיד משתלם.
הקול הזה, של האינטואיציה, הוא המצפן הפנימי שלי.
והוא תמיד מדבר אליי – אם רק אפנה לו מקום.
הלוחשים לאינטואיציה – המדריכים שלנו
בשיעור הזכירו גם את הליווי של המדריכים הרוחניים שלנו.
הרגשתי חום בלב כששמעתי את זה.
אני מאמינה שיש ישויות טהורות שמלוות אותי במסע –
לפעמים אלו דמויות אהובות שכבר אינן, ולפעמים נשמות עתיקות שבחרו פשוט להיות שם.
והן לוחשות לי.
דרך רעיון פתאומי, שיר שמתנגן ברדיו, או תחושה ברורה של “זה הכיוון”.
אני מתחילה לדבר איתן.
לפני מדיטציה, אני מבקשת: "עזרו לי להתמסר."
אני מזמינה אותן ללוות אותי, להאיר לי רמזים, להשיב לי בדרכן.
מערכת היחסים שלי עם החיים
בשלב הבא של השיעור, התחלנו תהליך עומק –
לבחון את מערכת היחסים שלי עם תחומי החיים: משפחה, חברים, עבודה, כסף, בריאות, רוח, זמן…
כל תחום – עולם שלם.
וכשאני יושבת מול הדף וכותבת – אני מגלה את האמת שלי.
מי מטעין אותי, מי מרוקן.
איפה יש דינמיקת של אהבה, ואיפה של צורך.
מה מושך אותי באמת – ומה כבר לא רלוונטי.
זה מסע עדין, שמבקש ממני כנות.
ובעיקר – הקשבה.
והמשימה השבועית שלי
לפתוח מחברת חדשה.
כזו שמוקדשת רק למסע הזה.
ולפני שאני שואלת שאלות ומנתחת מערכות יחסים –
אני מבטיחה לעצמי דבר אחד:
לשאול קודם את הלב.
לתת מקום לקול הראשון.
וללמוד להבדיל – בין אינטואיציה לבין פחד.
