פרק 8 – ללמד זה לאהוב: הדרך אל השער
ככל שאני לומדת – אני משתנה.
אבל ככל שאני מלמדת את מה שאני לומדת – אני גם נבנית מחדש.
דרך המילים שאני בוחרת, דרך ההסברים שאני נותנת לאחרות, מתבהרת לי הדרך הפנימית שלי.
אני מוצאת את הסגנון שלי. את הקול שלי.
וככה, כמעט בלי לשים לב, נבנית בי זהות חדשה.
אני יודעת שזו לא רק הבנה תיאורטית.
כי הלימוד האמיתי הוא זה שמתגלגל הלאה – דרך שיתוף, דרך תרגול, דרך עשייה.
לכן בכל פעם שאני מקשיבה לשיעור – אני רושמת מילה במילה, ואז מסכמת לעצמי.
ואז, לפעמים, משתפת.
וכשהמילים יוצאות דרכי – הן נוגעות בי שוב.
הן נחרטות עמוק יותר, מתבהרות ומתעצבות בתוכי.
אנחנו מקבלות כאן משימות חיים, לא רק שיעורי בית.
תרגילים שבכוחם לשנות מציאות.
ואף אחד לא יבדוק אם עשיתי.
רק אני אדע.
רק אני ארגיש אם באמת נתתי לעצמי את ההזדמנות לשינוי.
כי זה הרגע שבו לוקחים אחריות.
לא רק להקשיב, לא רק לשאול.
אלא לפעול. לתרגל. להעז.
להיות באומץ מול עצמי.
ובהמשך הדרך – גם להעביר הלאה.
ללמד אחרים.
כי כשאני מלמדת – אני זו שלומדת הכי הרבה.
התרגשתי מהמעגל של ארבע רמות הידיעה:
מה שאני יודעת שאני יודעת.
מה שאני יודעת שאני לא יודעת.
מה שאני לא יודעת שאני יודעת.
ומה שאני לא יודעת שאני לא יודעת.
דווקא הרוב המכריע נמצא באותה נקודת עיוורון –
אותו "בליינד ספוט" שבגללו אנחנו עוקפות שוב ושוב את אותם אתגרים.
רק כשאני מזהה אותו – מתאפשרת לי קפיצת גדילה.
שם – בלא נודע – נמצא הפלא.
אנחנו לא יודעות מה אנחנו לא יודעות.
ושם, במקום הזה, שוכנת הזדמנות אמיתית לצמיחה.
לגלות בתוכי כישרון שלא ידעתי שקיים.
לנסות משהו שמעולם לא העזתי.
לקחת סיכון רגשי קטן – כדי להתקרב אל עצמי.
בשיעור עלה דימוי יפהפה:
ההתפתחות שלי היא כמו כלי – שמתרחב בכל פעם שאני מפנימה ידע חדש.
כל הפנמה כזו יוצרת חיבורים חדשים – כמו החיבורים החשמליים ב"אוואטר", כשמחברים את הזנב ליצורים החיים ביער.
יש בי מערכת חיבור דקה ועדינה, וכשאני באמת לומדת – הכלי מתרחב.
הלב גדל.
זה גם מה שמלמד אותי על ג׳יימס אלן –
על הילד בן ה־15 שאיבד את אביו ונאלץ לפרנס את משפחתו.
על אותו גבר צעיר שכתב מתוך כאב, מתוך חיפוש, ומתוך אהבה גדולה לחיים.
על המשפט שפתח את ספרו: "כְּמַה שֶׁאָדָם חוֹשֵׁב בלבבוֹ – כֵּן הוּא."
הוא לקח את הפסוק ממשלי, ופיתח אותו לדרך חיים.
וזה בדיוק מה שאני מגלה בלימוד הזה –
שבסופו של דבר, הכל מתחיל ממני. מהמחשבות שלי.
מהתודעה שלי. מהשער שנפתח או נסגר – לפי כמה רעש אני מוכנה להשתיק בתוכי.
יש שער לנפש.
והשער הזה – נפתח רק כשאני שותקת.
כשאני מסכימה לרגע לעצור את שטף הדיבורים, את הסחות הדעת, את הרעש שבחוץ.
הטלוויזיה, הרשתות, החדשות, הדאגות – כולם ממלאים את הזמן, אבל שואבים את החיות.
רק בשקט – נפתח השער.
בתוך מדיטציה, ממש לפני הכניסה לאותו שדה קוונטי, יש רגע כזה של ריחוף.
של חוסר משקל. של אי-ידיעה.
וזה המקום שבו נוצרת מציאות.
המקום שבו הנשמה מדברת עם הבורא.
שם – כל האפשרויות פתוחות.
ושם – אני זוכרת שהכל אפשרי.
כמו ילדים, שרק רוצים – והדברים מגיעים.
כי אין להם מחשבות שמפריעות בדרך.
אין שיפוט, אין ספקות, אין צורך "להבין איך".
היום, כאישה אלמנה, אני יודעת עד כמה רצון הוא כוח חיים.
היו בי שנים של הישרדות, של קיום שקט ומכונס, של התמודדות עם כאב האובדן.
בתוך כל זה, גיליתי שלא היה לי שיח פנימי עם המילה "רצון".
לא עצרתי לשאול את עצמי – מה אני רוצה.
לא כי לא רציתי – אלא כי לא ידעתי שזה מותר.
והרגע הזה שבו התחלתי לרצות מחדש –
היה הרגע שבו חזרתי לחיים.
לאט, בעדינות, דרך שאלות קטנות.
מה בא לי ללמוד?
מה מרגש אותי?
מה החלום הסודי שלי?
מה שיפה בלימוד הזה – שהוא מתגלגל.
אני לומדת – ואז כותבת, משתפת, מלמדת, מפנימה.
וכמו שיחה על סרט שצפיתי בו – ברגע שאני מסבירה אותו לאחרים, משהו בתוכי משתנה.
המסר נטמע לעומק.
החיים נהיים משמעותיים יותר.
וגם אם זה קורה באוטו עם הילדים,
או בשיחה אקראית על קפה –
זה עדיין רגע של הוראה.
ורגע של אהבה.
