פרק 9 – מילים שבראו אותי מחדש
אני לא רופאה.
אבל אני מרפאה.
לא דרך מחטים, לא דרך כדורים – אלא דרך תשומת לב. דרך מילים. דרך הקשבה.
שוב ושוב אני מגלה עד כמה המחשבות שלי בוראות את המציאות הפיזית של הגוף.
איך כעס קטן שהוחזק יותר מדי זמן, הופך לכאב.
איך מילים שנאמרו בלי תשומת לב – נרשמות בגוף, כמו צלקת של רגש.
הגוף שלי לא שוכח.
אבל הוא תמיד מוכן לסלוח – אם אני מבקשת ממנו.
אני מתבוננת בשנה החולפת בחיי, שנה של ריפוי והחלמה לאחר ניתוח להסרת גידול סרטני במעי הגס.
ברוך השם, אני בריאה.
אבל הריפוי הוא לא רק של הגוף.
הריפוי העמוק הוא זה שמתרחש בתודעה – במילים שאני מדברת, במחשבות שאני חושבת, במרחבים שאני בוחרת ליצור סביבי.
במקום להילחם – בחרתי להיפתח.
במקום לשאול למה זה קרה לי – התחלתי לשאול מה אני יכולה ללמוד מזה.
והתשובות לא איחרו להגיע.
בתוך הגוף, כמו בתוך ספר פתוח, התחילו להיכתב פרקים חדשים.
של תשומת לב. של חמלה. של בחירה מודעת.
יש בתוכי קול של ריפוי.
והוא לוחש לי: הגוף שלך יודע לרפא את עצמו. רק תני לו מקום.
הבנתי שכל מחלה מתחילה ברמז.
קצת עייפות. קצת אי-נוחות.
והרמז – כמו מכתב סודי – מבקש ממני לקרוא בין השורות.
אם אתעלם ממנו – יבוא רמז נוסף. ואז מכה. ואז משבר.
עד שאבין.
עד שארפא – לא רק את הגוף, אלא את הסיפור הפנימי שיצר אותו.
למדתי להקשיב.
כשהריאות שורפות – מה אני לא נושמת?
כשהעיניים דומעות – מה אני מסרבת לראות?
כשהלב דופק בחוזקה – איזה פחד יש שם שאני לא נותנת לו יד?
כל תא בגוף שלי מדבר איתי.
והמילים שהוא מדבר בהן – הן הרגשות שלי.
בו זמנית, הבנתי גם את כוחה של המילה.
כמה עמוק היא יכולה לפצוע.
וכמה עמוק היא יכולה לרפא.
אני משתדלת להקשיב למה שאני אומרת – על עצמי, על החיים, על הגוף שלי.
כי גם מילה קטנה, רעה או מקטינה, יכולה להשתרש עמוק.
ולהפך – מילה טובה, פשוטה, יכולה לרפא.
גם מול אחרים – למדתי לבקש סליחה.
לא רק על מה שאמרתי.
אלא גם על מה שלא העזתי לומר.
וגם על המחשבות ששמרתי בלב.
כי ריפוי שלם – הוא ריפוי שבא עם חמלה.
עם יכולת לראות את עצמי ברוך, גם ברגעים שלא בחרתי נכון.
ולתת גם להם מקום.
יש שיטה מופלאה שנקראת הו’אופונופונו.
ארבעה משפטים פשוטים:
אני אוהבת אותך. אני מצטערת. אנא סלח לי. תודה.
בהתחלה הייתי סקפטית. זה נשמע לי ילדותי.
אבל כשניסיתי באמת – זה היה כמו קסם.
כמו טיהור פנימי. כמו מים חיים ששוטפים את הלב.
גם כשאני רק אומרת את המילים לעצמי – משהו מתרכך.
משהו משתחרר.
הגוף שלי מגיב לא למה שאני אומרת.
הוא מגיב למה שאני מאמינה.
אם אני מתמקדת בכאב – הוא מתעצם.
אבל אם אני מפנה את תשומת הלב לאור, לתקווה, לאהבה –
הכאב מתפוגג לאט.
מחשבות שליליות לא רק שוחקות את הנפש –
הן מדכאות את מערכת החיסון.
הן יוצרות מצע פנימי שמזמין מחלה.
והפחד – כשהוא שוכן יותר מדי זמן –
יכול להפוך לשער שדרכו נכנס החולי.
אבל גם הריפוי מגיע דרך שער.
והשער הזה – הוא המודעות שלי.
הבחירה שלי להאמין, להודות, לרפא.
ולזכור שהחיים לא נגדנו – הם עבורנו.
גם כשהם כואבים.
אני בוחרת לחיות חיים של תודעה ערה.
אני בוחרת להיות שומרת הסף של מחשבותיי.
אני בוחרת – להקשיב לפני שאני מדברת.
לאהוב לפני שאני שופטת.
ולהמיר כאב – ברוך.
וככה, בכל יום מחדש, אני בוראת בי חיים.
לא חיים בלי כאב, אלא חיים עם הבנה.
עם חמלה.
עם מילים טובות שמבריאות – אותי, ואת העולם.
