פרק שלישי – להפשיט את השכבות ולחזור לעצמי 💎
יש בי מקום שיודע. מקום שקט, פנימי, שמבקש ממני רק דבר אחד – להסכים להיכנס אליו. אבל כדי להיכנס פנימה, אני צריכה קודם להסכים לקלף את כל מה שמסתיר. את שכבות ההגנה, ההרגלים, האמונות, הפחדים. כמו אדמה שמכסה יהלום, אני מתחילה לחפור – בעדינות, בלי למהר – רק כדי למצוא את עצמי שם, מחכה לי.
בפעם הראשונה בקורס "אדם כיציר מחשבותיו" דיברנו על זה. על האזור שבתוכנו שהוא לרוב חסוי, מודחק. וכשנפתחת הדלת אליו – כשהשער הזה נענה לנו – משהו בתוכי מתחיל לזוז. פתאום אני רואה את הדפוסים שלי. את כל המקומות שבהם פעלתי מתוך הרגלים ולא מתוך חופש. את הקול הפנימי שנדם בי כשבחרתי להקשיב לפחד ולא לאמת שבלב.
כמה פעמים בחיים הלכתי נגד התחושה שלי? כמה פעמים ויתרתי על מה שידעתי מבפנים שהוא נכון לי – רק כי מישהו מבחוץ ידע יותר טוב? רק כי הקולות בראש התחילו להתווכח, להכניס ספקות, לעמעם את האור?
היום אני נזכרת מחדש בכוח של האינטואיציה. לא כמשהו מיסטי או נדיר, אלא כיכולת טבעית של הנשמה שלי. אותו קול ראשון, מהיר, שמופיע לפני שכל שאר הקולות מתפרצים פנימה. הקול שמופיע כשאני שואלת שאלה באמת, ממקום שקט. לפעמים זה קול עדין, כמעט לחישה. לפעמים זו תחושת בטן חדה וברורה. ולפעמים – זו פשוט ידיעה.
אני מתחילה לתרגל את זה ביומיום. עוצרת. שואלת. מקשיבה. מנסה לתפוס את הרגע הזה – הקול הראשוני, לפני שכל הפחדים והאמונות מציפים. זה לא תמיד קל. אבל זה אפשרי. ואני מרגישה – ככל שאני נותנת לו יותר מקום, הוא מתגבר. מתחזק. נוכח.
ואז בא הלימוד על המדריכים. והלב שלי נפתח. פתאום הרגשתי שאני לא לבד. שיש איתי קולות פנימיים נוספים – אולי סבתא שלי, אולי מישהו שלא הכרתי – שלוחשים לי בשקט את הדרך. שמזכירים לי מי אני, גם כשאני שוכחת.
מאז, לפני כל מדיטציה, אני פונה אליהם. מבקשת שידריכו אותי, שיעזרו לי להיפתח, לזכור, להתכוונן. לפעמים אני מרגישה אותם. לפעמים אני פשוט סומכת. והאמונה הזו, שיש בי קו ישיר אל חכמה עמוקה, אל קול עדין שמנחה – היא כשלעצמה ריפוי.
לקראת סוף השיעור הוזמנתי לפתוח מחברת. לכתוב עליה "מחברת המסע". ולצלול איתה למסע מחקר פנימי – שבעה תחומי חיים, שבעה שערים, שבעה מראות.
התחלתי בתחום החברתי. מיינתי שמות, בדקתי קשרים. מי מעלה לי אנרגיה ומי מכביד. מי מזין את נשמתי ומי מרוקן. המשכתי לתחום המשפחתי – להסתכל באמת על הקשרים הכי קרובים. להעז לראות את מה שהדחקתי. לזהות איפה יש בי געגוע, איפה יש קושי, איפה יש מקום לתיקון או קבלה.
עצרתי מול העבודה. מול הכסף. מול הגוף שלי. מול האמונות. בכל אחד מהם ראיתי מראה. חלקם הפתיעו אותי, חלקם כאבו, וחלקם הפתיעו בכמה יופי שוכן בהם – דווקא כשהעזתי להביט.
ולאט לאט, תוך כדי הכתיבה, התרגול, המדיטציה וההקשבה – התחושה הזו מתחזקת בי:
אני חוזרת לעצמי. חוזרת אל הקול הזה שבתוכי שתמיד ידע.
רק הייתי צריכה להסכים לפגוש אותו שוב.
בלי פחד. עם אהבה.
