שליחים של אהבה: השראה מפרשת שלח
בין שורות פרשת שלח אני פוגשת את השאלה שממשיכה להדהד בי – מהי השליחות שלי?
דרך סיפור המרגלים, דברי הזוהר ודמותו של משה, אני לומדת על ענווה, אמת, ועל הכוח שיש למילה שנאמרת מהלב. זהו מסע שמחזיר אותי הביתה – לאהבת הארץ, לכבוד הפנימי, ולבחירה להיות שליחה של אור טוב בעולם.
מהי השליחות שלי?
פרשת שלח נוגעת בי בעדינות ובדיוק. היא פותחת בי שער לשאלה שממשיכה להדהד בי גם אחרי שהלימוד מסתיים: מהי השליחות שלי?
משה שולח שנים-עשר נשיאים – ראשי העם, שליחים מכובדים, אנשים שמייצגים את קצה הפירמידה של דור המדבר – לתור את הארץ. משימה נעלה, לקראת כיבוש הארץ וכניסה אליה, רגע לפני מימוש ההבטחה הגדולה. אך משהו משתבש.
הם חוזרים עם דיבה רעה. משקרים. מפחידים את העם. מחלישים את הרוח. במקום לשוב עם חזון, הם מפיצים פחד.
"וַיּוֹצִיאוּ זבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ" – כך נאמר, ואני עוצרת.
למה הם עשו את זה? איך קרה שהמנהיגים הגדולים ביותר, שנבחרו בקפידה, כשלו דווקא במקום שבו נדרשה מהם נאמנות אמיצה?
ספר הזוהר חושף את המניע העמוק, שלא מדובר עליו בקול רם: פחד מאובדן מעמד. הם יודעים שברגע שישראל ייכנסו לארץ, משה יבחר מנהיגים חדשים. הם חוששים שיאבדו את השררה שהייתה להם במדבר. וכשהאגו מדבר – האמת נעלמת.
הם פועלים ממניעים אישיים, עוטפים את השקר בחצאי אמיתות, ומסווים את הפחד במסרים מתוחכמים. וכך, גם כשהם מתארים את הארץ כ"זבת חלב ודבש", הם זורעים בתוכה את הפחד ואת הריחוק.
אני לומדת – כל שקר טוב עטוף באמת. בדיוק בגלל זה קשה כל כך לזהות אותו.
ה"כלי יקר" מפרש: "שְׁלַח-לְךָ" – תבחר שליחים טובים, שאתה מכיר מקרוב. אנשים הגונים, נקיי כפיים, כאלה שהלב שלהם איתך ולא רק התדמית. כי העולם מתבלבל. קל להתרשם ממסכות, קשה לזהות אמת.
אני נזכרת בכמה מצבים בחיים שלי, בהם שמתי את מבטחי באנשים שנראו נכונים כלפי חוץ – אבל בתוכם הסתתרו מניעים אחרים. מאז למדתי. השליחים האמיתיים לא צריכים לתפוס מקום – הם נוכחים. בשקט, בענווה, בנאמנות.
לשון הרע – היא הכוח ההרסני ביותר. אפילו הקב"ה מוחל על כל דבר, חוץ מאשר על זה. כשאדם מדבר רעה על הארץ – הוא בעצם פוגע בעצמו. הוא מתנתק ממנה. הארץ שומעת. הלב שלה יודע.
גם אני, בתוך המסע שלי, לומדת להיזהר במילים. במיוחד כשאני מדברת על הארץ הזו – שהיא לא רק מקום, אלא שורש נשמתי. גם אם יש מה לתקן, אני בוחרת לאהוב. אני לא מדברת סרה על המקום שמכיל אותי.
מול המרגלים – מתייצבת דמותו של משה. ענו, שקט, צנוע. כזה שאפילו הבורא צריך לקרוא לו, לחפש אותו בתוך הענווה שלו.
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" – ואני לומדת ממנו איך להתנהל בעולם הזה.
🌿 לא לדחוף את עצמי למקומות שלא ביקשו ממני.
🌿 לא למהר להביע דעה, אלא אם כן מישהי ביקשה לשמוע.
🌿 לזכור – השפע שעובר דרכי הוא לא שלי. אני רק הצינור.
ובצד השני של המאזניים, מספר הזוהר על אסתר המלכה ומרדכי היהודי – שליחים נאמנים שהצילו את עמם במסירות ובאהבה.
"וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" – לא מדובר בבגד חיצוני. היא מתעטפת ברוח הקודש, מתמלאת באור פנימי. כשנכנסת אל המלך – הוא רואה אותה באור אחר, כמעט מלאכי.
גם מרדכי לבוש בלבוש מלכות. לא כי ביקש גדולה, אלא כי אהב את עמו באמת. כך נראים שליחים של אמת – צנועים, יציבים, מחוברים לתדר של שליחות ואהבה.
אני שואלת את עצמי – מה השליחות שלי?
מה קורה לי כשאני מתמלאת באור טוב?
האם אני משתמשת בו כדי לזרוח עבור אחרים?
האם אני בוחרת באור שמחבר, או בזה שמפריד?
אני לומדת מהזוהר שכולנו נבראנו מאותו אור טהור, אור של ששת ימי בראשית. אור שמאחד ולא מפריד. אור שמבקש לעשות שלום בין חלוקות – בין בני זוג, בין חברים, בין קהילות, בין עולמות.
"וַיַּרְא אֱלֹוהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – ואני מבקשת להיות שליחה של האור הזה.
אם אני רואה זוג שלא מדברים, אני מנסה בעדינות לתווך. אם אני מרגישה ריחוק – אני בוחרת לחבר. לא תמיד מצליחה, אבל תמיד מנסה.
"גאולה – גאו לה'."
כמו שהמים גואים ועולים אל על, גם הלב שלי מתרומם.
אני נזכרת: אין דבר נעלה יותר לאדם מאהבת הארץ הזו, גם כשהיא מורכבת, גם כשיש כאב.
וכך, אני לוחשת לעצמי:
הֲרֵינִי מְקַבֶּלֶת עַל עַצְמִי
לֶאֱהֹב אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל לִבִּי.
וְלֹא לְהוֹצִיא זּבַּת הָאָרֶץ רָעָה.
כי זו לא רק פרשה עתיקה.
זו תזכורת יומיומית:
להיות שליחה של אור. של טוב. של אהבה.
גם כשמפחדים.
גם כשקשה.
גם כשלא בטוחים איך זה יתקבל.
