ממחלה להחלמה – מסע של חזרה לעצמי
מסע אישי מעורר השראה אל תוך עולם הריפוי העצמי: איך הקשבה לגוף, נשימה, מים, תנועה, תזונה ושינה – הופכים לכלי ריפוי טבעיים שמחזירים אותנו הביתה, אל עצמנו.
בריאות בשבילי היא לא יעד – היא דרך חיים.
לא רק היעדר מחלה, אלא מצב טבעי של חיוניות, של זרימה, של שקט מבפנים.
אני לא רואה את הגוף שלי כמשהו שצריך "לתקן", אלא כישות חכמה שמנסה כל הזמן להחזיר אותי לאיזון. כל סימפטום, כל כאב, כל עייפות – הם שפה.
וכשהקשבתי להם באמת, הבנתי – זה לא הגוף שכשל.
זו אני שלא שמעתי.
במקום לשאול: *"איך נפטרים מהמחלה?"* – אני לומדת לשאול: *"מה הגוף שלי מנסה לרפא בי?"*
כל חולי שהופיע בחיי היה תמרור עצור. קריאה עדינה – או לעיתים צעקה – לשנות כיוון.
ועם כל תמרור, התחלתי להיפתח ללמידה חדשה: נשימה, מים, תנועה, מחשבה, שינה, תזונה – כל אלה הפכו לשערים קטנים של ריפוי.
אני מתחילה מהנשימה.
מגלה שהנשימה שלי רדודה, שטחית, מהירה.
אני לומדת לחזור לנשימה עמוקה, סרעפתי. כמו של תינוקות.
כשאני נושמת כך, פתאום הלב רגוע יותר, התודעה צלולה יותר, הגוף מתעורר.
הסרעפת שלי, שריר עדין שנשכח, חוזרת לפעול. היא לא רק נושמת – היא מרפאה.
אני לומדת על המים.
70% מהגוף שלי – מים.
הם מובילים חיים, רגשות, חמצן.
אני מתחילה לדבר אליהם, להודות להם, לשתות אותם כאילו אני שותה אור.
טקס מים קטן בבוקר – עם כוונה, עם נשימה, עם ברכה.
*“אני מכניסה לגופי חיים, אהבה וריפוי.”*
ואז התנועה.
אני לא חייבת ריצה. לא חייבת מכון כושר.
אני מזיזה את הגוף שלי ברכות – בהליכה, בריקוד חופשי, ביוגה שקטה.
בכל פעם שאני זזה, אני מרגישה – אני כאן. חיה. נושמת. מסוגלת.
גם רגשות זזים איתי, משתחררים, מקבלים מקום.
המזון שלי הופך פשוט יותר.
ירקות, ירוקים, מים חיים. אני בוחרת בתבונה.
לא כי מישהו אמר לי, אלא כי אני מרגישה – הגוף שלי מדבר אחרת.
אני מתחילה להקשיב גם לרגש שמתלווה לאוכל.
אם אני אוכלת בכעס – זה לא משנה מה יש בצלחת.
אבל אם אני נושמת רגע לפני, מברכת, מודה – כל נגיסה הופכת תרופה.
אני לומדת גם על השינה שלי.
השינה שלי היא לא בריחה. היא שער לריפוי עמוק.
כשאני ישנה טוב – אני מתחדשת. הגוף מנקה, הנפש מעכלת, התודעה נפתחת.
אני יוצרת לעצמי טקס שינה קטן: תה פסיפלורה, כתיבה, מוזיקה שקטה, ברכה קטנה לפני עצימת עיניים.
וכך, יום אחר יום, אני בונה חיים בריאים יותר – לא רק בגוף, אלא גם בנשמה.
אני מתבוננת במילים שאני בוחרת, במחשבות שאני מרשה להן להישאר, בכוונות שאני זורעת.
כי כל מילה היא תדר, וכל מחשבה היא תנועה – ואם גופי הוא מים, אז כל דבר שאני מזינה אותו בו – משנה אותו.
אני לא מחכה יותר למשבר כדי להתחיל לחיות בריא.
אני בוחרת להקדים רפואה למכה – לא מתוך פחד, אלא מתוך אהבה.
אהבה לגוף שלי, לחיים שלי, למהות שלי.
אני לא מחליפה את הרפואה הקונבנציונלית – אני פשוט לומדת לחיות כך, שאולי לא אזדקק לה כלל.
