בכאב
הייתי בת 12 בשנת 1983. לפעמים הייתי מבריזה מבית הספר והולכת לבקר את אבי במפעל בקיבוץ. אז עבד שם מתנדב צעיר, בן 23, בחור נאה שמשך את תשומת ליבי. לכאורה הלכתי לבקר את אבי, אך בליבי קיננה ציפייה לראות אותו.
באחד הימים הגעתי למפעל, וכשנכנסתי לשירותים, הוא הופיע פתאום מאחוריי. לפני שהספקתי להגיב, הוא נכנס ודחף את עצמו לתא שבו ישבתי. לפתע, אחז בראשי בכוח ודחף את עצמו לפה שלי.
ההלם, הפחד והשיתוק אחזו בי, אך לאחר מספר רגעים הצלחתי להיאבק בו ולהיחלץ. ברחתי משם בבהלה, נשימתי נעתקה, וכל גופי רעד.
שנים חייתי בתחושת בושה ובהאשמה עצמית כבדה. האמנתי שאני אשמה, כי הרי הלכתי לשם במטרה לראות אותו. רק כעבור שנים הבנתי – הייתי ילדה בת 12. לא הייתה בי היכולת להבין את הסכנה. לא הייתה לי כל אחריות למה שקרה. איני אשמה במה שאולצתי לעבור בניגוד לרצוני.
ברית של התחייבות
אני מבטיחה לגוף שלי לאהוב אותו בכל מצב. להזין אותו בתזונה בריאה, לדאוג לו בתנועה, להיות מודעת למה שאני מכניסה לגוף ולנפש.
לנשום עמוק, לעשות מדיטציה, לכתוב, לרקוד, לצעוד ולהמשיך ליצור. אני מחויבת לאהוב את עצמי ולבנות מציאות חדשה ומעצימה.
הרגלים מרגיעים
לאחרונה, בחרתי להכניס לחיי שינויים שמביאים לי רוגע ושלווה. החלפתי את המוזיקה שאני שומעת ואת התוכן שאני צורכת למשהו שמרגיע אותי.
אני משתדלת לעשות מדיטציה יומית, ללכת לשיעורי פילטיס כמה פעמים בשבוע, ולהשתתף בקורסים ובסדנאות להתפתחות אישית ולריפוי עצמי. החלטתי לשנות דפוסי חשיבה מעכבים וליצור עבורי מציאות חדשה.
ההחלטה הזו נולדה מתוך הצורך להפחית את העומס המחשבתי, את הרעש הפנימי שהוביל ללחץ, סטרס ואפילו פגיעה בבריאותי.
כעת, אני חווה העצמה אישית ורגשית, לומדת לקבל את עצמי באהבה ובחמלה, ולחיות בהודיה עמוקה.
אני מודה על המסע, על הלמידה, ועל האפשרות להמשיך ולצמוח מתוך הכאב אל עבר חיים מלאי משמעות.
