💫כוח התמימות – כשאני מפסיקה להילחם, הטוב מגיע מעצמו

💫 כוח התמימות – כשאני מפסיקה להילחם, הטוב מגיע מעצמו

יש תקופות בחיים שבהן אני מפסיקה לנסות.
לא כי ויתרתי, ולא כי איבדתי תקווה — אלא כי משהו עמוק בי מבקש מנוחה. שקט.
שוב ושוב אני מגלה שדווקא כשאני מניחה את החרב, מפסיקה לדחוף בכוח את הגלגל, ומרפה מהמרדף… משהו נפתח.
וכמו בסיפור אגדה ישן – טוב לא צפוי מגיע אליי, מבעד לסדק שלא ידעתי שהיה שם.

לא מזמן קראתי סיפור עם על דמות שנקראת סאמפיר סטארבורד – אדם פשוט, תמים, שיכור וחסר מזל לכאורה, שננטש על אי בודד.
אבל במקום לכעוס, להתמרמר או לנסות להבין "מה לא בסדר אצלו", הוא פשוט נשאר שליו, סייר באי וגילה — לגמרי במקרה — את בת המלך שנחטפה.
בלי תכנון, בלי אסטרטגיה, בלי שום כוח. רק מהלך טבעי, רך, שקט.

משהו בדמות הזו מרגש אותי.
היא מזכירה לי את הילדה שהייתי פעם — כזו שלא ממהרת לחשוד, שלא יודעת לחשב צעדים מראש, אבל גם לא נבהלת כשהדברים מתפרקים.
היום אני לומדת שוב לאפשר לתמימות שבי להיות נוכחת. לא התמימות שנובעת מבורות, אלא זו שבאה מתוך לב פתוח, שמאמין בטוב.
התמימות הזו לא מתווכחת עם המציאות. היא לא מחפשת להוכיח או להשיג. היא פשוט נמצאת. מקשיבה. מתמסרת.

במאמר שקראתי הובאה גם הדוגמה של פורסט גאמפ – דמות קולנועית פשוטה, ילדותית, כמעט שקופה — ובכל זאת הוא עובר בחיים כמו רוח קלה שחודרת דרך סדקים.
בלי להילחם על מקומו, בלי לנצח אף אחד. ובכל זאת – הוא מגיע בדיוק למקום שלו.
החיים מתגלגלים אליו מעצמם. כמו מתנה שמונחת ליד הדלת, מבלי שביקש.

אני לומדת מהדמויות האלו משהו עמוק על מזל.
אולי מזל הוא לא יד הגורל שמשחקת בקוביות, אלא תנועה טבעית שנוצרת כשאני מפסיקה להיאחז.
אולי מזל הוא הדרך שבה היקום מחייך אליי בחזרה, כשאני חוזרת למהותי הפשוטה.
כשהלב שלי פתוח — אני מתחילה להבחין איך דברים מסתדרים לאט.
איך מגיע אליי בדיוק מה שמתאים לי, מבלי שנלחמתי עליו.

וזה הקסם — דווקא כשאני שוכחת לרגע את "האני יודעת", את "האני יודעת יותר טוב", את "האני שולטת בתוצאה" –
דווקא אז נפתחת דלת רכה של חסד.
אני חוזרת אל הילדה שבי.
והיא יודעת. היא תמיד ידעה.