כשאהבה גדולה אינה מסתיימת בפרידה, אלא ממשיכה לחיות בלב, בזיכרונות, בילדים, בנכדים ובכל נשימה של הדרך.
זהו סיפור אהבתי לשאול, בעלי זיכרונו לברכה. סיפור על אהבה שאינה נגמרת, שהתחילה במפגש לא צפוי במלון באילת, הפכה לידידות עמוקה, צמחה לאהבת חיים, לבית, לילדים ולמשפחה, וממשיכה ללוות אותי גם אחרי לכתו. זהו מכתב של אהבה, הודיה, געגוע וזיכרון, מתוך ההבנה שאהבה אמיתית אינה נעלמת — היא רק משנה צורה וממשיכה להאיר מבפנים.
המפגש הראשון עם שאול – אהבה שנולדה באילת
את שאול, בעלי זיכרונו לברכה, הכרתי בשנת 1991, במלון לגונה באילת.
הייתי אז בת עשרים, צעירה, מלאה חלומות, בתחילת הדרך שלי בעולם. התקבלתי לעבודה כמלצרית, ברמנית וקופאית ברשת ישרוטל, וחיפשתי עבודה עם מגורים כדי לחסוך כסף ולצאת למסע הגדול שלי לדרום אמריקה.
באותה תקופה חיי לא התקדמו במסלול שחשבתי שיתקדמו בו. לא גויסתי לצבא, בין היתר בגלל עניינים רפואיים וחוסר השלמת לימודים תיכוניים, ונאלצתי להגדיר מחדש את הדרך שלי. הרגשתי אכזבה, אפילו בושה מסוימת, אבל בתוך כל זה התחילה להתעורר בי הידיעה שאני יכולה להפוך מכשול להזדמנות.
לא ידעתי אז שהמקום שאליו הגעתי כדי לעבוד, לחסוך ולצאת למסע — יהפוך להיות המקום שבו אפגוש את אהבת חיי.
התחלה חדשה במקום פשוט שהרגיש כמו בית
המגורים שקיבלנו, “האיקסים”, היו פשוטים מאוד, אבל לי הם הרגישו מוכרים. אולי בגלל שגדלתי בקיבוץ, משהו בפשטות הזאת, בחדר הקטן, באווירה המשותפת, הזכיר לי בית.
סידרתי לעצמי פינה קטנה וחמימה: שטיח, כריות, מדף קטן לקפה, מערכת סטריאו ומראה. בתוך המקום הפשוט הזה ניסיתי לבנות לעצמי התחלה חדשה.
ושם, בין העבודה, החברים, הצחוקים והימים הארוכים, הכרתי את שאול.
בהתחלה בכלל לא ראיתי בו בן זוג.
שאול – נוכחות שקטה של אהבה אמיתית
שאול היה עבורי חבר טוב, אדם חם, מצחיק, עם חיוך גדול ונשמה טהורה. עבד איתי במלון, היה אחראי על עובדי ניקיון המטבח וגם טבח. הוא היה רווק בן 33, עלה לארץ מוונצואלה, גדל באי קורסאו, שלט בכמה שפות, והביא איתו לעולם אור מיוחד, כזה שקשה להסביר במילים.
הוא היה שם.
בשקט שלו.
בחיוך שלו.
בדאגה שלו.
בלי לדרוש, בלי ללחוץ, בלי לצפות.
שאול ידע להיות נוכח באהבה.
לא אהבה שמבקשת לקחת מקום, אלא אהבה שנותנת מקום.
השנה ההיא במלון הייתה אחת השנים המשמעותיות בחיי. הרגשתי שהגעתי למסגרת שחיבקה אותי, כמעט כמו קיבוץ קטן. עבדתי, הכרתי אנשים, רקדתי, צחקתי, חייתי. ושאול היה שם לצידי, כחבר טוב, כתומך, כאדם שראה אותי באמת.
למרות פער הגילאים בינינו, שלוש עשרה שנים, ראיתי בו יותר אח גדול מאשר בן זוג. הוא כיבד את המקום שלי, כיבד את הגבולות שלי, שמח בשבילי, דאג לי, ועזר לי בכל מה שהייתי צריכה — בלי שום תנאי.
כשהחברות התחילה להפוך לאהבה
עם הזמן, בלי שהתכוונתי, משהו בקשר הזה התחיל להעמיק.
בילינו יחד, רקדנו עד השעות הקטנות של הלילה, צחקנו, חלקנו רגעים קטנים של אושר. במקביל עבדתי גם בחוף הזהב, מתוך רצון לחסוך יותר לקראת הנסיעה הגדולה. שאול המשיך להיות שם, יציב, אוהב, נוכח, דואג לי בדרך הפשוטה והאמיתית שלו.
אני זוכרת את היום שבו אבא שלי הגיע לבקר אותי במגורים. שאול היה במקרה בחדרי. אבא ראה אותו, קרא לי הצידה ושאל אותי:
“שירלי, מי זה האדון שיושב אצלך בחדר? ומה הוא עושה אצלך?”
עניתי לו בביטחון מלא:
“אבא, זה רק שאול, ידיד טוב שלי. אני לא מתחתנת איתו!”
לימים, המשפט הזה הפך לבדיחה משפחתית. בכל חג היינו נזכרים בו ומתגלגלים מצחוק. החיים, כנראה, ידעו משהו שאני עוד לא ידעתי.
דרום אמריקה, געגוע ומכתבים שנכתבו מהלב
ואז הגיע המסע לדרום אמריקה.
שאול ליווה אותי לנתב״ג. רק ברגע הפרידה, כשעמדנו שם ונפרדנו בדמעות, הבנתי שמשהו בי קשור אליו הרבה יותר עמוק ממה שחשבתי.
יצאתי לדרך עם הבטחה לשלוח גלויות ולשמור על קשר. אז לא היו פלאפונים, לא הודעות מיידיות, לא שיחות וידאו. היו מכתבים. גלויות. מילים שנכתבו ביד והפכו לאוצרות של הלב.
ורק כשהייתי רחוקה, הבנתי.
זו לא הייתה רק ידידות.
זו הייתה אהבה.
כשהאהבה הפכה לבית, למשפחה ולחיים שלמים
כשחזרתי לארץ, יצרתי קשר עם שאול. הוא כבר חי עם שותפה, אבל מיד דאג שאצטרף אליהם. לאט, או אולי מהר מאוד, הקשר בינינו הפך לאהבה עמוקה.
לא עבר זמן רב ונכנסתי להריון.
שאול היה בן 36 וחשב שאולי לעולם לא יהיו לו ילדים. אני הייתי בת 23, ופתאום החיים קיבלו משמעות חדשה. הודענו להורים שאנחנו מתחתנים, וגם שאני כבר בחודש חמישי. ההורים היו בהלם, אבל מהר מאוד הם זרמו איתנו ועזרו לנו לארגן חתונה צנועה, פשוטה ומרגשת.
כך התחיל הבית שלנו.
חיינו יחד 26 שנים.
נולדו לנו ארבעה ילדים נפלאים.
הקמנו משפחה. עברנו חיים שלמים. רגעים של שמחה, אתגרים, צחוק, דאגות, שגרה, אהבה, התמודדויות, חיבוקים, שתיקות, עומק, ילדים שגדלים, בית שמתמלא, וחיים שנרקמים יום אחר יום.
שאול היה העוגן שלי
שאול היה העוגן שלי.
הבסיס שלי.
הכתף הרחבה שתמיד יכולתי להישען עליה.
אני הייתי הרבה פעמים הדמות הדומיננטית בקשר. אבל הוא, בשלווה שלו, בהכלה האינסופית שלו, באהבה האמיתית שלו, היה זה שאיזן אותי. הוא הכיר אותי לעומק. לפעמים היה מספיק לו מבט אחד כדי לדעת מה עובר עליי.
הוא ראה אותי באמת.
לא רק את מה שאמרתי.
גם את מה שלא ידעתי לומר.
געגוע שלא נעלם – אהבה שממשיכה לחיות
שלוש שנים וחמישה חודשים חלפו מאז שעזבת את העולם הזה, שאול אהובי, והלב עדיין מתגעגע בכל נשימה. הימים חולפים, העולם ממשיך לנוע, אבל בתוכי אתה עדיין חי ונוכח.
בהתחלה הכאב היה חד. משתלט. כמו גל ענק שמטביע אותי שוב ושוב. חוסר האונים מול החלל שהשארת היה כבד מנשוא. השקט של היעדרך הדהד בי בעוצמה, כאילו כל פינה בבית וכל פינה בלב זוכרת אותך.
עם הזמן, בדרכו השקטה, למדתי שאפשר לכאוב ולאהוב בעת ובעונה אחת.
אפשר להתגעגע ועדיין להמשיך לחיות.
ואפשר לבכות ועדיין להודות.
אפשר לאבד גוף, אבל לא לאבד אהבה.
אהבה אמיתית אינה נעלמת – היא משנה צורה
היום אני מבינה שאתה לא באמת עזבת אותי.
אתה חלק ממני. מהחיים שלי. מההוויה שלי. מהדרך שלי.
אני מרגישה אותך בכל צעד שאני עושה. בכל החלטה. בכל שיחה שאני מדמיינת איתך. לפעמים אני עדיין מתייעצת איתך בלב. לפעמים אני מחייכת אליך מבפנים.
יש רגעים שבהם אני שומעת אותך בשירים שאהבנו, באור הרך של הבוקר, בריח שמחזיר אותי לרגעים שלנו, בזיכרון קטן שמגיע פתאום בלי הודעה מוקדמת.
אתה לא נמצא פיזית לידי, אבל אתה שזור בי.
אתה חי בזיכרונות.
בקול שלך שעדיין מתנגן בתוכי.
באהבה שהענקת לי.
בילדים שלנו.
בנכדים שלנו.
במשפחה שנולדה מתוך האהבה שלנו.
הילדים והנכדים – ההמשך החי של האהבה שלנו
היום, בכל פעם שאני רואה את הילדים, בכל ביקור של הנכדים, בכל תמונה שאני מקבלת, אני מרגישה איך הלב נמס מאהבה.
אני רואה אותך בהם.
בניצוץ.
בחיוך.
במבט.
ברגעים הקטנים.
כאילו החיים מזכירים לי שהאהבה שלנו לא הסתיימה. היא ממשיכה לגדול בצורות חדשות.
מכתב של השלמה, קבלה והודיה
אני כותבת לך היום לא מכתב של פרידה.
כי ממך לעולם לא איפרד.
אני כותבת לך מכתב של השלמה.
מכתב של קבלה.
מכתב של הודיה.
תודה לך, שאול שלי, על האהבה הטהורה שהרעפת עליי.
ותודה על הכתפיים הרחבות שנתת לי להישען עליהן.
תודה על העיניים שתמיד ידעו לראות אותי באמת.
ותודה על השיחות, על הצחוקים, על החיבוקים, על הרגעים הקטנים שרק אנחנו ידענו.
תודה על הזכות להיות אהובה ונאהבת על ידך.
תודה שלימדת אותי מהי אהבה אמיתית.
לבחור להמשיך לחיות מתוך אהבה והודיה
היום אני מבינה שאהבה אמיתית אינה תלויה בגוף, בזמן או במקום. היא לא נכחדת. היא לא נעלמת. היא משתנה, מתרחבת, מתעדנת, וממשיכה לחיות בתוכי.
אני לומדת להמשיך לחיות, לשמוח, לגדול ולהתפתח — לא מתוך ויתור עליך, אלא מתוך הידיעה שאתה איתי בכל צעד ושעל.
אז שאול שלי, אהוב ליבי לנצח, אני משחררת לאט את הכאב. לא כי אני מפסיקה להתגעגע, אלא כי אני בוחרת לתת לאהבה להוביל.
אני בוחרת לחיות מתוך הודיה על מה שהיה, מתוך אמונה שהאהבה שלנו ממשיכה להאיר גם בממדים אחרים.
הגעגוע נשאר.
האהבה נשארת.
ואתה — תמיד נשאר איתי.
אני אוהבת אותך.
תמיד.
שלך,
שירלי
פסקה מסכמת לפוסט
הסיפור שלי עם שאול הוא סיפור על אהבה שנולדה לאט, מתוך חברות, נוכחות, כבוד וראייה עמוקה של הלב. גם אחרי לכתו, אני מבינה שאהבה אמיתית אינה מסתיימת ברגע הפרידה הפיזית. היא ממשיכה לחיות בזיכרונות, בילדים, בנכדים, בבחירות היומיומיות וביכולת שלי להמשיך את הדרך מתוך הודיה. שאול היה ועודנו חלק ממני — אור של אהבה שמלווה אותי במסע החיים, הריפוי והחזרה אל עצמי.
