בוחרת בדרך הריפוי

הרגע שבו הגוף דיבר, הפחד עלה, והלב ביקש ממני לעצור, להקשיב ולבחור בדרך שנכונה לי

כך מתחיל עוד אחד מסיפוריה של גברת מגונדרת — מסע של גילוי עצמי לא כסיפור על מחלה, אלא כסיפור על בחירה.

לעצור.
לשאול שאלות.
להקשיב לגוף.
להיזכר שהכול כבר נמצא בפנים.

זהו סיפור אישי בלבד, מתוך הדרך שלי, ואינו מהווה המלצה רפואית. הוא נכתב מתוך כבוד מלא לכל אדם ולכל דרך ריפוי שהוא בוחר לעצמו.

ברוכה הבאה
זהו המרחב שבו אני משתפת את המסע שלי דרך ריפוי, תודעה, הקשבה פנימית, אהבה וחזרה אל עצמי.

ואם הגעת לכאן, אולי גם את נמצאת באיזו דרך.
אולי גם את עומדת מול שאלה גדולה.
אולי גם את מרגישה שהחיים מבקשים ממך לעצור לרגע, להניח יד על הלב, ולשאול:

מה נכון לי באמת?

כשהגוף הופך לשער

הסיפור הזה הוא אחד הסיפורים העמוקים במסעה של גברת מגונדרת.
לא מפני שהוא סיפור פשוט.
אלא מפני שהוא סיפור של רגע שבו החיים נוגעים בגוף, והגוף הופך לשער.

בחודש יוני 2024 עברתי קולונוסקופיה בעקבות כאבי בטן ודם סמוי בצואה.
לא הגעתי לבדיקה מתוך דרמה גדולה, אבל משהו בתוכי כבר ידע שיש כאן מסר שמבקש להישמע.

ואז הגיעה הבשורה.
נמצא גידול סרטני במעי הגס.

המילים האלו היו כבדות.
הן כאבו.
הן נחתו על הגוף, על הלב, על הנשימה.

ובכל זאת, באופן שקשה להסביר במילים, הן לא הפתיעו אותי לגמרי.
עמוק בפנים הייתה בי ידיעה שקטה.

כאילו חלק נסתר בתוכי כבר הבין שהגוף מדבר.
שהחיים לא מענישים אותי.
שהמחלה אינה באה כדי למחוק אותי, אלא כדי להעיר אותי.

לא ראיתי בזה עונש.
גם לא חיפשתי אשמים.
לא אמרתי לעצמי: “מה עשיתי לא נכון?”

שאלתי שאלה אחרת.

איך אני עומדת לצלוח את זה?

זו הייתה אולי הפעם הראשונה שבה הרגשתי בצורה כל כך ברורה שהמסע שלי אינו רק רפואי.
הוא רגשי.
תודעתי.
הוא נשמתי.

גברת מגונדרת, זו שבתוכי, עמדה שם עם השמלה המנוקדת, עם המשקפיים, עם הליפסטיק העדין, אבל הפעם היא לא ניסתה להיראות חזקה מבחוץ.

היא רק הניחה יד על הלב ולחשה:

תקשיבי. הפעם תקשיבי באמת.

ההמלצה הרפואית והשאלה שלא הרפתה

בחודש יולי 2024 עברתי ניתוח להסרת הגידול.
בניתוח הוסרו גם בלוטות לימפה שנשלחו לבדיקה.

כשהגיעה התשובה הפתולוגית נאמר לי שמדובר בסרטן שלב 3, עם שלוש בלוטות נגועות מתוך חמש עשרה.

ההמלצה הרפואית הייתה להתחיל טיפול כימותרפי למשך חצי שנה.

ברגע אחד מצאתי את עצמי בתוך עולם חדש.
מילים חדשות.
מונחים רפואיים.
אחוזים.
סיכונים.
המלצות.
החלטות.

שאלתי מה יקרה אם לא אעבור את הטיפול.
נאמר לי שהסיכון להישנות המחלה עומד על חמישים אחוז, וגם לאחר טיפול עדיין קיימת אפשרות לחזרתה.

והנה שוב חזרתי אל השאלה הגדולה:

איך בוחרים כשאין ודאות?

הוסבר לי שהתהליך דורש הכנסת התקן מיוחד לווריד, דרכו יוזרמו התרופות.

הכול התקדם מהר.
מהר מדי.

לפני שהספקתי לעכל את מה שקורה, מצאתי את עצמי לאחר התקנת ההתקן.

כשהגוף אומר לא

ואז עלתה בי תחושה קשה.
חרטה.

לא חרטה קטנה.
לא אי-נוחות חולפת.

חרטה עמוקה בגוף.

הרגשתי שעשיתי צעד מתוך פחד.
שלא באמת בחרתי.
שהקשבתי לקולות חיצוניים יותר מאשר לקול הפנימי שלי.

ובאותו רגע הבנתי משהו חשוב:

לפעמים גם כשאנחנו נראות כאילו אנחנו פועלות נכון, משהו בתוכנו יודע אם אנחנו שלמות עם הבחירה.

הגוף ידע.
הבטן ידעה.
הלב ידע.

ואני התחלתי להקשיב.

באותם ימים קראתי, חקרתי, ניסיתי להבין.
אבל מעבר לכל ידע, מחקר, שיחה או המלצה — היה שם קול פנימי שקט שלא הפסיק לשאול:

האם זו באמת הדרך שלי לריפוי?

לא שאלתי את זה מתוך מרד.
מתוך התנגדות.
לא מתוך זלזול באף דרך.

שאלתי מתוך אמת.

ה"לא" שהפך ל"כן" עמוק יותר

בבוקר שבו הגעתי למחלקה האונקולוגית, הייתי בתוך התקף חרדה.

שיתפתי את הצוות בתחושותיי.
אמרתי שאיני שלמה עם הכימותרפיה.
שאיני שלמה עם ההתקן.
אמרתי שאני מרגישה שמשהו בי מתנגד.

הצוות היה סבלני.
הציעו לי להתחיל ולראות איך ארגיש.

אבל בפנים כבר ידעתי.

לא.

המילה הזו לא באה מתוך פחד.
היא באה מתוך הקשבה.

ולפעמים “לא” הוא אחד השערים הגדולים ביותר לכן” עמוק יותר.

כן לעצמי.
לגוף שלי.
כן לקול הפנימי שלי.
כן לדרך שאני בוחרת מתוך אחריות.

ביום ראשון התבקשה תשובתי הסופית.
הגעתי עם החלטה ברורה.

אני בוחרת בדרך ריפוי אחרת.

קבעתי תור להוצאת ההתקן, והתחלתי לחקור לעומק גישות ריפוי טבעיות, הוליסטיות ותודעתיות.

לא מלחמה במחלה — אלא מסע של החלמה

התחלתי להתבונן בתזונה שלי, באורח החיים שלי, ברגשות שהחזקתי בגוף, בעייפות שהצטברה, בפחדים ששתקתי, בביקורת שספגתי ובביקורת שהפניתי כלפי עצמי.

התחלתי להבין שהמסע שלי אינו מלחמה במחלה.

המילה “מלחמה” כבר לא התאימה לי.

לא רציתי להילחם בגוף שלי.
רציתי לשתף איתו פעולה.

לא רציתי לראות את המחלה כאויב.
רציתי לראות בה קריאה להתעוררות.

לא רציתי להרגיש שאני במאבק הישרדותי בלבד.
רציתי להתחיל מסע של החלמה.

ושם, בדיוק שם, גברת מגונדרת עברה עוד שער.

מהישרדות למשמעות.
מפחד לבחירה.
מהקשבה לקולות מבחוץ — להקשבה עמוקה מבפנים.

הבנתי שהגוף שלי אינו נגדי.
הוא איתי.

הוא מדבר אליי בשפה אחרת.
שפה של תחושות.
של כאב.
שפה של סימנים.
שפה של אמת.

וכשאני מתחילה להקשיב לו, אני כבר לא אותה אישה.

לא רק מטופלת.
אני שותפה.

לא רק עוברת תהליך.
אני משתתפת בו.

לא רק מחכה להחלמה.
אני בוחרת להיות חלק פעיל ממנה.

הבחירות הקטנות שבונות דרך ריפוי

בכל יום למדתי עוד קצת.
לאט.
בעדינות.
בלי להבטיח לעצמי הבטחות גדולות.

רק לבחור שוב ושוב במה שמחזק אותי.

להזין את הגוף.
להרגיע את מערכת העצבים.
לנשום.
לכתוב.
להודות.
להקשיב.
לסלוח.
לשחרר פחדים ישנים.
להפסיק להילחם בעצמי.

ולאט לאט הבנתי שהריפוי שלי אינו מתרחש רק במעיים.

הוא מתרחש גם במחשבות.
באמונות.
ביחסים שלי עם עצמי.
במקום שבו אני מפסיקה לבקר את עצמי ומתחילה לחבק אותי.

הריפוי כדרך חיים

גברת מגונדרת מגלה שהריפוי אינו רק יעד רפואי.

הוא דרך חיים.
האומץ לבחור.
הוא החופש לשאול שאלות.
ההסכמה לא ללכת אוטומטית אחרי הפחד.

הידיעה שגם בתוך חוסר ודאות אפשר למצוא עוגן פנימי.

אני מודה על הדרך הזו.
לא כי היא הייתה קלה.
אלא כי היא החזירה אותי אל עצמי.

אני מודה לגוף שלי, שדיבר.
מודה ללב שלי, שלא ויתר.
אני מודה לעצמי, על האומץ לעצור, להקשיב ולבחור.

אני מודה על השיעורים.
על הסימנים.
על הידיעה שהחיים לא תמיד מביאים לנו את מה שביקשנו, אבל לפעמים הם מביאים לנו בדיוק את מה שנועד להעיר אותנו.

היום אני מבינה יותר מתמיד:

המחלה לא הייתה סוף הסיפור.
היא הייתה שער.

שער לריפוי.
לאחריות.
שער לאהבה.
שער לחיים מתוך אמת.

ואולי זהו אחד המסרים העמוקים ביותר במסעה של גברת מגונדרת:

הגוף לא בא להילחם בי.
הוא בא להחזיר אותי הביתה.

אני בריאה כבר עכשיו בתודעה שלי.
בוחרת בחיים.
אני בוחרת בריפוי.
אני בוחרת להקשיב.

תודה.

להמשיך במסע של גברת מגונדרת

אם הסיפור הזה נגע בך, את מוזמנת להמשיך איתי לעוד סיפורים במסע של גברת מגונדרת — סיפורים על ריפוי, הקשבה לגוף, חוסן פנימי, שינוי תודעה והדרך לחזור אל עצמך באהבה.