בוקר שבת אחד בבית הילדים בקיבוץ אור הנר הפך למפגש הראשון שלי עם המוות.
שנים לאחר מותה של דגנית ז״ל נפגשנו שוב,
חברי כיתת חרוב, כדי לזכור, להיפרד ולסגור מעגל.
זהו סיפור אישי על ילדות, שתיקה, אשמה והאפשרות לרפא זיכרון כואב
באמצעות שיתוף, חמלה ואהבה.
יש זיכרונות שאינם נשארים רק במחשבה. הם נחרטים בגוף, נשמרים בלב וממשיכים ללוות אותנו גם בחלוף השנים.
המפגש הראשון שלי עם המוות התרחש כשהייתי ילדה בת שתים עשרה. זה היה בוקר שבת אחד בקיבוץ אור הנר, בבית הילדים של כיתת חרוב. בוקר שהתחיל ברעש של מקדחה והפך לרגע ששינה את עולמי.
שנים רבות נשאתי בתוכי את המראה, את הבהלה ואת האשמה הילדותית. רק לאחר שהתאחדנו שוב, אותם ילדים שגדלו יחד והפכו בינתיים לאנשים מבוגרים, התאפשר לי לחזור אל הזיכרון, להיפרד מדגנית זיכרונה לברכה ולסגור מעגל באהבה.
בוקר שבת שנחרט בזיכרוני
זה היה בוקר שבת שקט בקיבוץ, עד שרעש בלתי נסבל של קידוחים פילח את האוויר.
החיים בקיבוץ התנהלו אז במתכונת של לינה משותפת. היינו ילדים שחיו יחד בבית הילדים, גדלו זה לצד זה וחלקו את הלילות, את הבקרים ואת חוויות הילדות.
באותו בוקר הגיע אחד האבות לבצע שיפוצים. קול המקדחה שחדרה בבטון העיר אותנו בבת אחת.
התנערנו מהמיטות ורצנו מחדר לחדר, מוודאים שכולם התעוררו.
כולם התעוררו, חוץ מדגנית.
הרגע שבו הכול השתנה
מה, היא עדיין ישנה? שאלתי.
לא הצלחתי להבין איך אפשר להמשיך לישון בתוך רעש חזק כל כך. צחקנו מעט, ואז זרקתי כמעט בהיסח הדעת משפט ילדותי:
מה, היא מתה?
המילים נאמרו בקלילות, אולי אפילו בהומור, מפני שדגנית תמיד התקשתה להתעורר בבקרים.
ניגשתי אל המיטה שלה. פניה היו מופנות אל הקיר הלבן.
נגעתי בעדינות בגבה וניסיתי לטלטל אותה מעט, כפי שעשינו לפעמים כדי להעיר זו את זו.
רציתי לשאול אותה איך היא מצליחה לישון בתוך כל הרעש הזה. רציתי שהיא תסתובב, תפקח את עיניה ונצחק יחד.
אבל דגנית לא זזה.
משהו הרגיש שונה.
נגעתי בה שוב, הפעם בחשש. רעד קל עבר בידיי.
דגנית, קומי.
לא הייתה תגובה.
התכופפתי לעברה ולחשתי את שמה פעם נוספת, ואחר כך שוב ושוב, כמעט בתחינה.
ואז הבחנתי בכתם לבן גדול שהקיף את פיה, ובתוכו כתם שחור.
ילדה בת שתים עשרה מול המוות
נשמתי נעתקה.
רגע אחד הייתי ילדה בת שתים עשרה שמנסה להעיר חברה, וברגע הבא עמדתי מול דבר שמעולם לא הכרתי מקרוב.
עמדתי מול המוות.
עולמי התכווץ. הרגשתי כיצד הדם אוזל מפניי, ואז התחלתי לרוץ ולצעוק:
הצילו! דגנית מתה! הצילו!
אבא של אחד החברים עצר את הקידוח והביט בי בחוסר הבנה. המילים כבר יצאו מפי, אך נדרש זמן עד שמשמעותן חלחלה.
בהתחלה איש לא רצה להאמין. איך אפשר להאמין לדבר כזה? איך בוקר רגיל בבית הילדים הופך בתוך רגע למפגש כואב כל כך עם סופיות החיים?
כאשר כולם הבינו מה קרה, העולם כפי שהכרתי אותו השתנה.
השתיקה שנשארה לאחר אותו בוקר
שלחו אותנו מיד לבתיהם של ההורים.
הקיבוץ היה באבל. שקט כבד ריחף מעל הכול, אבל איתנו, הילדים, כמעט שלא דיברו על מה שקרה.
לא היו לנו אז מילים שיכלו להסביר את המוות. לא ידענו כיצד לעכל את מה שראינו או מה לעשות עם הפחד, הכאב והבלבול.
כל אחת ואחד מאיתנו נשארו עם החוויה בדרכם.
אני נשארתי גם עם אשמה.
במשך שנים הייתי משוכנעת, במחשבה ילדותית אך כואבת מאוד, שמה שקרה היה קשור אליי. הרי אני הייתי הראשונה שאמרה את המילים. אני הייתי זו שניגשה אל מיטתה, נגעה בה ולא הצליחה להעיר אותה.
בתוך עולמה של ילדה בת שתים עשרה נוצר חיבור בין המשפט שאמרתי לבין המציאות שפגשתי. לא היה אז מי שיסביר לי שהמילים שלי לא גרמו למותה, שלא הייתה לי כל אחריות למה שקרה ושגם אני הייתי ילדה שנקלעה לרגע קשה מנשוא.
הזיכרון שנשאר בגוף ובלב
יש אירועים שהזמן אינו מוחק. גם כאשר החיים נמשכים ואנחנו גדלים, מקימים משפחות והופכים לאנשים בוגרים, הילדה שהיינו ממשיכה לשאת את מה שלא הצליחה להבין.
הזיכרון של דגנית נשאר בתוכי במשך שנים. הוא לא היה רק סיפור מן העבר, אלא חוויה שנצרבה בגוף ובלב.
כיום אני מבינה שהשתיקה שסבבה את האירוע לא העלימה את הכאב. היא רק השאירה אותו ללא מילים.
הריפוי החל כאשר יכולתי להביט שוב במה שקרה, הפעם כאישה בוגרת. יכולתי לפגוש בחמלה את הילדה שהייתי ולהזכיר לה שהיא לא הייתה אשמה. היא הייתה ילדה מבוהלת שניסתה להעיר את חברתה וקראה לעזרה כאשר הבינה שמשהו נורא התרחש.
החרובניקים נפגשים מחדש
שנים רבות עברו, ואז קרה משהו שלא ציפיתי לו.
אחד מחברי כיתת חרוב פתח קבוצת וואטסאפ. לאט־לאט הצטרפו אליה הילדים שגדלו יחד בקיבוץ אור הנר.
כבר לא היינו אותם ילדים מבית הילדים. הפכנו לנשים ולאנשים מבוגרים, לכל אחת ואחד חיים, משפחה וסיפור משלהם. אך בתוך השיחות חזרו הזיכרונות המשותפים, החוויות, המשחקים והקשרים שנולדו בילדות.
גם דגנית הייתה שם, בזיכרון של כולנו.
דיברנו עליה ועל אותו בוקר שלא עזב אותנו. התברר לי שהחוויה נשמרה לא רק בתוכי. כולנו נשאנו חלק ממנה לאורך השנים, כל אחד בדרכו.
מתוך השיחות התעורר הרצון להיפגש.
מפגש של ילדות, זיכרון וסגירת מעגל
המפגש של החרובניקים לא היה רק מפגש נוסטלגי של חברי ילדות. הוא היה מפגש עם המקום שבו גדלנו, עם הילדים שהיינו ועם הכאב שלא קיבל אז מילים.
נפגשנו לאחר שנים רבות והלכנו יחד אל בית הקברות, אל קברה של דגנית זיכרונה לברכה.
היינו שוב יחד, כפי שהיינו בילדות, אך הפעם הגענו כאנשים בוגרים המסוגלים להביט לאחור, לדבר, להרגיש ולהיפרד.
זה היה רגע עדין, כואב ומרפא.
נפרדנו ממנה סוף־סוף.
בתוך המפגש המשותף הרגשתי כיצד האשמה הילדותית, שנשאתי במשך שנים, מתחילה להתפוגג. הבנתי שלא הייתי אחראית למה שקרה. הייתי רק ילדה שנחשפה מוקדם מדי למוות ונשארה לבדה עם משמעות שלא הייתה מסוגלת להכיל.
במקום האשמה נשאר הזיכרון.
במקום הפחד נשארה הרכות.
ומעבר לכאב נשארה האהבה.
הכוח המרפא של ביחד
המפגש עם החרובניקים הזכיר לי שהמסע האישי שלי אינו נפרד מהאנשים, מהמקומות ומהזיכרונות שעיצבו אותי.
ילדותנו בלינה המשותפת הייתה מלאה בחוויות, במשחקים, בקשרים ובתחושת שייכות. לצד כל אלה היו גם רגעים של כאב וחוויות שלא תמיד ידענו לעבד.
כאשר חזרנו ונפגשנו, הענקנו זה לזה דבר שלא היה לנו אז: נוכחות משותפת, הקשבה ומקום לזיכרון.
לפעמים הריפוי אינו מגיע מתוך תשובות גדולות. הוא מופיע במפגש אחד, במבט מוכר, בשיחה שנפתחת לאחר שנים או בהליכה משותפת אל מקום שממנו הלב פחד.
ביחד אינו משנה את העבר, אך הוא יכול לשנות את האופן שבו אנחנו נושאים אותו.
כשהלב מסכים לחזור אל הזיכרון
שער לאהבה הוא המקום שבו הסיפור האישי שלי פוגש את הזיכרון, את הגוף ואת הלב. דרך הכתיבה אני מעניקה מילים לחוויות שפעם עטפה אותן שתיקה.
אני לא כותבת כדי להישאר בתוך הכאב, אלא כדי להביט בו בעיניים של האישה שאני היום. אני חוזרת אל הילדה שהייתי, מחזיקה את ידה ואומרת לה את מה שהייתה צריכה לשמוע באותו בוקר:
את לא אשמה.
עשית את הדבר היחיד שיכולת לעשות. קראת לעזרה.
היום אני יודעת שגם זיכרון כואב יכול להפוך לשער. שער לחמלה, להבנה, לשחרור ולחיבור מחודש אל עצמי ואל האנשים שהיו שם איתי.
דגנית נשארת חלק מסיפור הילדות של כולנו. היא חיה בזיכרונותינו, בלבבותיהם של החרובניקים ובמפגש שאִפשר לנו לשוב, להיפרד ולסגור מעגל באהבה.
יהי זכרה של דגנית ברוך.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. 🙏
