יש רגעים שבהם העולם סביבי רועש כל כך, עד שאני כמעט שוכחת שבתוכי קיים קול אחר. קול שקט ועדין, שאינו צועק, דורש או מנסה לשכנע אותי. הוא פשוט נמצא שם ומחכה שאעצור, אנשום ואפנה לו מקום.
זהו הקול של הגוף שלי.
זהו הקול של הלב שלי.
וזו אני — גברת מגונדרת, שלומדת לקרוא מחדש את השפה הפנימית שלה.
כשהרעש מבחוץ מרחיק אותי מעצמי
אני מכירה היטב את הקולות שאומרים לי מה נכון, מה ראוי ומה מצופה ממני. במשך שנים ניסיתי לעשות הכול נכון, להיראות בסדר, לא לאכזב ולא לטעות.
המחשבות התרוצצו בראשי בלי הפסקה, ובתוך כל הרעש הזה כמעט שלא שמעתי את עצמי.
עם השנים, ובעיקר מתוך המסע שלי פנימה, התחלתי להבין שקיים הבדל עמוק בין מה שהעולם מבקש ממני לבין מה שהלב שלי מבקש עבורי.
הלב אינו תמיד מדבר במילים. לעיתים הוא פונה אליי באמצעות נשימה שנפתחת, כיווץ קטן בבטן, דפיקות לב מהירות או תחושת אי-שקט שאיני יכולה להסביר.
יש גם רגעים אחרים, שבהם אני נמצאת במקום המדויק עבורי והגוף מתרחב עוד לפני שהמחשבה יודעת לומר מדוע.
הנשימה נעשית עמוקה יותר.
הכתפיים מתרככות.
השקט חוזר אל הלב.
ובתוכי נשמע קול עדין שאומר:
כאן.
זה נכון עבורך.
כאן את יכולה להיות בבית.
הגוף שלי אינו מפריע לי – הוא מדבר איתי
פעם לא ידעתי לקרוא את השפה הזאת.
כאשר הרגשתי התכווצות, מיהרתי להסביר אותה, להשתיק אותה או לעקוף אותה. אמרתי לעצמי שאני מגזימה, רגישה מדי או פשוט צריכה להתגבר.
ניסיתי להיות חזקה. המשכתי הלאה ועשיתי את מה שחשבתי שאני חייבת לעשות, גם כאשר משהו בתוכי ביקש לעצור.
היום גברת מגונדרת שבי כבר לומדת דרך אחרת.
אני לומדת שהגוף שלי אינו מכשול העומד בדרכי. הוא שותף חכם במסע שלי.
ההתכווצות אינה אויב — היא סימן.
ההתרחבות אינה מקרית — היא מצפן.
בתוכי קיימת מערכת ניווט עדינה. היא אינה מציגה בפניי את כל הדרך מראש, אלא מאירה בכל פעם את הצעד הבא. לעיתים זו רק נשימה אחת, שאלה אחת או רגע קטן של אמת.
לא כל התכווצות אומרת לי לעצור
הקשבה לגוף וללב אינה מלמדת אותי לברוח מכל קושי. לא כל התכווצות פירושה שהדרך אינה נכונה עבורי.
לפעמים הכיווץ מופיע משום שאני מתקרבת למקום חדש ולא מוכר. ייתכן שהוא מעלה פחד ישן, אמונה מגבילה או זיכרון של חלק בתוכי שעדיין מנסה להגן עליי.
לכן, במקום למהר ולהגיב, אני עוצרת ושואלת:
האם זהו פחד ישן שמתעורר בי?
או האם זו אמונה שכבר אינה משרתת אותי?
האם זהו קול מן העבר שמנסה לשמור עליי?
או שאולי זו האמת הפנימית שלי, שמבקשת ממני לבחור אחרת?
לא תמיד התשובה מגיעה מיד. אך עצם ההסכמה שלי לשאול כבר פותחת בתוכי מרחב חדש.
ההתפתחות שלי מתחילה בהקשבה
ההתפתחות האמיתית שלי אינה מתחילה במאבק, בכוח או בניסיון נוסף לשנות את עצמי מבחוץ.
היא מתחילה ברכות.
בעדינות.
ובאומץ להקשיב לעצמי באמת.
לפני שאני מגיבה, אני מניחה יד על הלב ולעיתים גם על הבטן. אני נושמת ושואלת בשקט:
מה אני מרגישה עכשיו?
לא מה אני אמורה להרגיש.
ולא מה אחרים יחשבו עליי.
לא מה נחשב נכון לפי הספר.
אלא מה באמת מתרחש בתוכי ברגע הזה.
השאלה הפשוטה הזאת מחזירה אותי הביתה.
אני מגלה שבתוך כל רגש מסתתרת בקשה, בתוך כל התכווצות נמצא מסר ובתוך כל אי-שקט חי חלק בתוכי שמבקש שאראה אותו, שאקשיב לו ושלא אדלג עליו שוב.
בין ריצוי לנאמנות לעצמי
יש רגעים שבהם אני מזהה שההתכווצות נולדה מתוך פחד לאכזב. בפעמים אחרות היא קשורה לצורך ישן לרצות או למקומות שבהם התרחקתי מעצמי כדי לשמור על השקט בחוץ.
פעם ויתרתי על הקול הפנימי שלי כדי שאחרים יהיו מרוצים. היום איני מוכנה עוד לוותר על השקט שבתוכי.
אינני בוחרת אחרת מתוך מרד, כעס או מלחמה. אני עושה זאת מתוך אהבה לעצמי ומתוך ההבנה שגם לרגשות שלי מגיע מקום.
בכל פעם שאני מזהה התרחבות, אני לומדת מעט יותר על הדרך שלי.
אני שמה לב למקומות שבהם הלב נושם, לשיחות שבהן אני חופשייה להיות מי שאני ולכתיבה שמחזירה אותי אל עצמי.
אני מזהה את הרגעים שבהם איני צריכה להוכיח דבר, את האנשים שלידם הגוף שלי רגוע ואת הבחירות שממלאות אותי באנרגיה במקום לרוקן אותי.
כך אני מבינה שהתרחבות אינה רק תחושה נעימה. היא שפה פנימית. לעיתים היא סימן לכך שהנשמה שלי מזהה אמת עוד לפני שהראש מצליח להסביר אותה.
אני כבר לא נוטשת את עצמי כשאינני יודעת
ככל שאני מקשיבה לעצמי, כך האמון שלי בי הולך וגדל.
לא מפני שיש לי תמיד תשובות, אלא משום שגם ברגעים של חוסר ודאות אני כבר לא נוטשת את עצמי.
זו אחת המתנות הגדולות שקיבלתי במסע שלי.
אינני צריכה לראות את השביל כולו כדי להמשיך ללכת. אני רק צריכה להקשיב לצעד הבא.
לפעמים הצעד הבא הוא לומר לא.
לפעמים הוא לומר כן.
לעיתים הוא לשתוק, לכתוב או לבכות.
יש פעמים שבהן אני עוצרת את כל הרעש, שמה אוזניות, מקשיבה למוזיקה שמלטפת את הלב ונזכרת שהקול החשוב ביותר אינו מגיע מבחוץ.
הוא נמצא בתוכי.
הקשבה ללב היא דרך חיים
עבורי, הקשבה ללב אינה רק רעיון יפה. היא דרך חיים.
זו היכולת להישאר נאמנה לעצמי גם כשהעולם מושך אותי לכיוון אחר. זו הבחירה להרגיש גם כשלא נוח, לפגוש את הפחד בלי לאפשר לו לנהל אותי ולהבין שאיני חייבת להיות מושלמת.
הלב שלי אינו מבקש ממני שלמות.
הוא רק מבקש ממני אמת.
היום, כשאני מרגישה התכווצות, איני ממהרת להיבהל ממנה.
אני עוצרת.
נושמת.
מקשיבה.
ושואלת.
לאט־לאט משהו בתוכי מתחיל להתרחב.
ייתכן שמבחוץ איש אינו מבחין בשינוי, אבל בפנים אני יודעת: עוד שער קטן נפתח. עוד חלק בתוכי מקבל מקום. שכבה נוספת של ריצוי משתחררת, אמונה ישנה מתרככת וצעד חדש נולד מתוך הלב.
המסע שלי הוא ללמוד להאמין ללב
אני מחייכת לעצמי חיוך קטן, כזה שרק מי שעברה דרך ארוכה פנימה יכולה להבין.
כי המסע שלי אינו רק ללמוד להקשיב ללב. המסע העמוק יותר הוא ללמוד להאמין לו.
להאמין לגוף כשהוא לוחש.
להאמין לנשימה כשהיא נפתחת.
לכבד את ההתכווצות כשהיא מבקשת תשומת לב.
ולסמוך על תחושת ההתרחבות כשהיא מגיעה.
גם כאשר הדרך אינה ברורה, אני יודעת שקיים בתוכי מצפן חי, רגיש וחכם. הוא אינו דורש ממני לדעת הכול, אלא מזמין אותי להיות נוכחת ולבחור בכל פעם בצעד המדויק עבורי.
היום אני בוחרת להקשיב.
אני בוחרת להרגיש.
אני בוחרת להיות נאמנה ללב שלי.
והלב, בדרכו השקטה, עונה לי:
אני כאן.
תמיד הייתי כאן.
רק חיכיתי שתחזרי להקשיב.
תובנה אישית לסיום
בין התכווצות להתרחבות נפתח עבורי מרחב של הקשבה. אני כבר לא ממהרת להשתיק את הגוף או לפרש כל תחושה כפחד שעליי להתגבר עליו.
במקום זאת, אני עוצרת ובודקת מה מבקש ממני מקום.
כך, צעד אחר צעד, גברת מגונדרת שבי לומדת שהגוף והלב אינם נמצאים נגדה. הם מלווים אותה הביתה — אל האמת, אל האמון ואל עצמה.
