כשאני מאשימה אחרים בדרך שבה אני מרגישה, אני מוסרת לידיהם את הכוח על השקט שלי.
במסע שלי למדתי שאחריות רגשית אינה אשמה, אלא האפשרות להבין את הפרשנות שלי,
לבחור מחדש ולהחזיר את הכוח אליי.
הכי קל להאשים אחרים בדרך שבה אני מרגישה.
כשאני מאשימה אדם אחר בכאב, בכעס או באכזבה שלי, נדמה לרגע שהלחץ יורד ממני.
איני צריכה להתבונן פנימה,
לבדוק מה הופעל בתוכי או לשאול איזו משמעות הענקתי למה שנאמר לי.
אך עם הזמן הבנתי שלהאשמה יש מחיר כבד:
היא משאירה את הרווחה הנפשית שלי בידיים של אחרים.
כשהשלווה שלי תלויה בעולם החיצוני
כל עוד אני מאמינה שאדם אחר אחראי לרגשות שלי,
אני מעניקה לו כוח רב על חיי.
מילה אחת יכולה לערער אותי, תגובה יכולה להכאיב לי,
ומבט מסוים עלול לגרום לי לפקפק בעצמי.
במצב כזה, השקט הפנימי שלי נעשה תלוי בנסיבות החיצוניות:
במה שאמרו לי, במה שחשבו עליי,
בדרך שבה הגיבו אליי ובמידה שבה קיבלתי את האישור שקיוויתי לקבל.
גם אני חייתי לא פעם מתוך המקום הזה. נשאתי בתוכי מילים של אחרים והפכתי אותן לאמת על עצמי.
פירשתי תגובות דרך הכאב, הפחד והסיפורים הישנים שלי,
מבלי להבין שיש לי אפשרות לעצור ולבחור בפרשנות אחרת.
לא רק מה שנאמר – אלא המשמעות שאני מעניקה לו
אחד הדברים החשובים שלמדתי במסע שלי הוא שלא תמיד האירוע עצמו יוצר את הרגש,
אלא הדרך שבה אני מפרשת אותו.
המחשבות שלי מעניקות משמעות למה שאני חווה, והמשמעות הזאת משפיעה על התחושות ועל התגובות שלי.
אולי אדם אמר משפט מסוים, אך בתוכי שמעתי ביקורת.
ואולי מישהו לא השיב לי, ואני פירשתי זאת כדחייה.
אולי קיבלתי תגובה שלא ציפיתי לה, ומיד הסקתי שאיני ראויה או אהובה.
הפרשנות שלי אינה בהכרח המציאות כולה. לעיתים היא עוברת דרך מסננים שנוצרו מתוך חוויות העבר, אמונות מגבילות ופצעים שעדיין מבקשים ריפוי.
לקחת אחריות בלי להאשים את עצמי
אחריות רגשית אינה אשמה.
היא גם אינה אומרת שעליי להצדיק התנהגות פוגעת,
להתעלם מהרגשות שלי או לאפשר לאחרים לחצות את הגבולות שלי.
להפך — היא מזמינה אותי להקשיב לעצמי, לזהות מה כואב לי ולבחור כיצד להגיב.
במקום לשאול רק:
“למה הוא גרם לי להרגיש כך?”
אני יכולה לשאול:
“מה התעורר בתוכי בעקבות הדברים?”
“איזו משמעות הענקתי להם?”
“האם הפרשנות הזאת משרתת אותי?”
“כיצד אני רוצה לבחור להגיב עכשיו?”
השאלות האלה אינן מבטלות את מה שקרה. הן מחזירות אליי את האפשרות לפעול מתוך מודעות, יציבות וחיבור פנימי.
מה אחרים חושבים עליי ומה אני חושבת על עצמי
אין לי שליטה מלאה על מחשבותיהם של אנשים אחרים,
על המילים שיבחרו לומר או על הדרך שבה יתנהגו.
אך אני יכולה ללמוד לבנות בתוכי עוגן שאינו מתפרק בכל פעם שהעולם אינו מגיב כפי שקיוויתי.
בסופו של דבר, מה שמשפיע על חיי אינו רק מה שאחרים חושבים עליי,
אלא מה שאני מאמינה על עצמי והאופן שבו אני מפרשת את דבריהם.
כאשר אני מכירה בערך שלי, מילה של אדם אחר אינה חייבת להפוך להגדרה שלי. היא יכולה לגעת בי ואפילו להכאיב לי, אך איני מוכרחה להפוך אותה לבית שבו אחיה.
המחשבות שלי מעצבות את החוויה שלי
המחשבות משפיעות על הרגשות, והרגשות משפיעים על הדרך שבה אני מגיבה ופועלת. לכן שינוי פנימי מתחיל פעמים רבות ברגע קטן של עצירה.
אני עוצרת בין מה שנאמר לבין התגובה האוטומטית שלי.
ואני נושמת.
אני בודקת מה באמת התרחש ומה הוספתי מתוך עולמי הפנימי.
אני מאפשרת לעצמי לבחור מחשבה מאוזנת, חומלת ומקדמת יותר.
לא תמיד ניתן לשנות מיד את המציאות החיצונית,
אך אפשר לשנות בהדרגה את היחסים שלי איתה.
לבחור מחדש ולהחזיר את הכוח הביתה
במסע שלי דרך “שער לאהבה” אני לומדת שלא כל דבר נמצא בשליטתי,
אבל הבחירה כיצד לפגוש אותו שייכת לי.
כשאני מפסיקה למסור לאחרים את האחריות הבלעדית לעולמי הרגשי, משהו בתוכי מתחיל להשתחרר. ואני נעשית שלווה יותר, חופשייה יותר ויציבה יותר.
אני כבר לא מחכה שהעולם ישתנה כדי שאוכל להרגיש טוב. אני לומדת לחזור אל עצמי, להקשיב למחשבות שמנהלות אותי ולבחור מחדש במה שאני מבקשת להאמין.
זהו אינו מעבר מהאשמת אחרים להאשמה עצמית.
זהו מעבר מהאשמה לאחריות, מחוסר אונים לבחירה ומהישענות על החוץ אל חיבור עמוק ללב.
כי בכל פעם שאני בוחרת להתבונן פנימה באהבה, אני מחזירה את הכוח הביתה — אליי. 🌿💗
