נסיעה נוספת אל טיפול שהפך למסע פנימי של נשימה, שחרור, סליחה וחיבור מחודש אל עצמי
בנסיעה השנייה שלי לטיפול בשטיפה אנרגטית יצאתי למסע פנימי
של נשימה, סליחה ושחרור.
דרך מפגש מרגש עם אבי ועם שאול ז״ל, ועם הילדה שבתוכי שעדיין מבקשת זמן,
למדתי שריפוי שלם אינו יעד – אלא הסכמה לפגוש את עצמי באהבה, בכל פעם מחדש.
בוקר חדש נפתח בתוכי
התעוררתי לבוקר חדש, מלאה בציפייה לקראת נסיעתי השנייה לטיפול בשטיפה אנרגטית – מסע נוסף בדרך לריפוי הנפש והגוף.
השעה הייתה שש בבוקר, ומיד אפשרתי לעצמי לשקוע במדיטציה היומית שלי.
בדרך כלל איני מתחייבת למדיטציה בכל בוקר, אך הפעם משהו פנימי הזמין אותי לעצור, להקשיב ולנשום.
רוגע ונעימות מילאו אותי, ובתוכי עלתה תחושה שקטה שאני בדרך הנכונה.
לאחר שהתארגנתי בקצב נינוח, אפילו הספקתי לצאת עם בובי, הכלב האהוב שלי, לסיבוב הבוקר הקבוע שלנו.
כל הפעולות התנהלו בהרמוניה וברוגע.
עבורי זה לא היה מובן מאליו, משום שבדרך כלל נסיעות מעוררות בי לחץ רב.
הפעם הכול זרם בטבעיות.
הדרך אל הטיפול
בשמונה בבוקר יצאתי לשדה התעופה רמון.
כשהגעתי, חניתי בדיוק באותו המקום שבו חניתי בפעם הקודמת – חניה מספר 17.
חיוך עלה על פניי כשהבחנתי עד כמה האוטומט הפנימי שלי ממשיך לפעול, גם בלי מודעות מלאה.
הטיסה לנתב״ג עברה בנעימות, ומשם לקחתי מונית לכפר מעש, אל הקליניקה של עידית הרינג – מטפלת ברפואה אינטגרטיבית מאחדת בשיטתו של ד״ר נאדר בוטו.
הגעתי מעט לפני המועד שנקבע.
במקום למהר או להילחץ, אפשרתי לעצמי להמתין בנחת ולהתמסר אל הלא־נודע.
הטיפול – מפגש עמוק עם הנשמה
עידית קיבלה אותי באהבה ובמאור פנים.
החיבוק החם שלה מילא אותי באנרגיה נעימה.
גם המקום עצמו הקרין שלווה וביתיות: ספות צבעוניות, כריות רכות, תאורה עדינה וריח נעים.
הכול הרגיש נכון.
הרגשתי שמקבלים אותי כפי שאני – בלי ביקורת ובלי שיפוטיות.
התיישבנו לשיחת עומק.
דיברנו על חסמים רגשיים שעדיין מבקשים ריפוי, על הסיפורים שאני מספרת לעצמי ועל האמונות הישנות שבהן אחזתי במשך שנים.
התבוננתי בעצמי בעיניים מלאות חמלה, ובתוכי חיבקתי את הילדה הקטנה שבי.
בשלב השני עברנו למיטת הטיפול.
בעזרת נשימות מהירות ולחיצות ממוקדות, הרגשתי שהגוף שלי מתחיל להשתחרר.
בתחילה הכאב היה עז, אך ככל שנשמתי לתוכו והתמסרתי לתהליך, הוא הלך והתפוגג.
הגוף רטט קלות, התודעה נכנסה למצב דמוי חלימה, ובאמצעות דמיון מודרך
יצאתי למסע עמוק אל תוך עצמי.
מאחורי הדלת הראשונה – אבא
בדמיון ניצבתי מול כמה דלתות.
ניגשתי אל אחת מהן ופתחתי אותה. מול עיניי הופיע אבי, זכרו לברכה.
מיד עלה מתוכי צורך לבקש ממנו סליחה על כך שלא תמיד הבנתי את כוונותיו, ועל הפעמים שבהן ראיתי אותו מבעד לעיניים שיפוטיות.
הוא הביט בי במבט אוהב, מכיל ומאשר.
עיניו שידרו גאווה בדרך שאני עוברת, ואותי הציפה תחושת שחרור עמוקה.
בכי שוטף פרץ מתוכי – בכי של געגוע, של סליחה ושל ריפוי.
מאחורי הדלת השנייה – שאול אהובי
המשכתי במסע, ולפתע הופיע שאול, בעלי האהוב ז״ל.
שוב ביקשתי סליחה – על כך שלא תמיד ידעתי להעריך די הצורך את נוכחותו בזמן אמת.
שיתפתי אותו בקשיים שאני פוגשת במסע שלי בלעדיו, וגם בהבנה החדשה שנפתחה בי על אהבה, הערכה והכרת תודה.
״תודה שאתה ממשיך ללוות אותי״, לחשתי לו.
הדלת שעדיין ממתינה לי
בהמשך הגעתי אל דלת נוספת.
לרגע ראיתי את עצמי בילדותי, אך הדמות נעלמה במהרה.
הרגשתי שעדיין קיים בתוכי חלק שמסתתר – חלק שאולי עוד איני מוכנה לפגוש במלואו.
לא ניסיתי לכפות עליו להישאר.
כיבדתי את הקצב שלו ואת הקצב שלי.
המשכתי לשחרר, בכיתי את הכאב החוצה, נשמתי אל תוך הפחד ואפשרתי לרגש לנוע בתוכי בלי ביקורת.
גם דלת שאינה נפתחת עד הסוף היא חלק מהדרך.
התובנות שלקחתי מן המסע
כשהתהליך הסתיים, הרגשתי קלילה יותר, עטופה בשלווה ובהשלמה.
מתוך החוויה עלו בי שיעורים חדשים:
להעמיק את ההערכה העצמית שלי, להעניק לעצמי אהבה שאינה תלויה בדבר,
לסמוך על הילדה הפנימית שבי ולהקשיב למה שהיא באמת זקוקה לו.
אני לומדת לתת אמון, להיפתח ולהרפות.
אני מבינה שריפוי שלם אינו רגע אחד שבו הכול מסתיים,
אלא דרך שבה עוד ועוד חלקים בתוכי מקבלים מקום, הקשבה ואהבה.
זהו מסע של חיבור מחודש לעצמי.
ריפוי שנולד מתוך קבלה, חמלה ונכונות לפגוש את מה שעולה, בקצב הנכון לי.
תודה רבה על ההזדמנות.
ותודה רבה על הדרך.
תודה רבה על המתנות שהחיים מביאים איתם.
אני סומכת על עצמי.
ואני מקשיבה לגוף וללב שלי.
אני יודעת שאני בדרך הנכונה.
הפוסט משתף בחוויה האישית שלי ואינו מהווה ייעוץ רפואי או תחליף לאבחון, למעקב או לטיפול רפואי מקצועי.
