מסע לריפוי לב💖
הלב שלי נסגר, ואני אפילו לא שמתי לב. זה לא קרה ביום אחד, אלא לאט, שכבה אחר שכבה, כמו עלים יבשים שנערמים ברוח. יום אחד התעוררתי והבנתי – אני חיה את חיי על פי דפוסים חוזרים, בורחת ממערכות יחסים, מסתגרת בתוך עצמי, ולא יודעת מתי בדיוק זה התחיל.
שאלתי את עצמי: מתי הלב שלי נסגר?
המסע פנימה לא היה קל. זה היה כמו לפתוח דלת אל מרחב מלא בזיכרונות שהעדפתי לשכוח. שכבות של כאב, של אכזבה, של פחדים שנצברו עם השנים. אבל כשהתבוננתי בהם באמת, ראיתי שהשכבות הללו לא נבנו בגלל מישהו אחר – אלא בגלל עצמי. בגלל המקומות שבהם לא נתתי לעצמי להיות פגיעה, להרגיש עד הסוף, לאהוב בלי פחד.
כעס עלה בי – איך יכולתי לתת לזה לקרות? איך אפשרתי לעצמי להיסגר כל כך? אבל יחד עם הכעס, עלתה גם ההבנה – הלב שלי נסגר כדי להגן עליי. כדי לא לתת לכאב להיכנס. אך כעת, כשהבנתי זאת, ידעתי שזה הזמן להיפתח מחדש.
זה התחיל בקבלה. לקבל את העבר כמו שהוא, ללא התנגדות. לא לנסות לשנות אותו, לא לנסות להילחם בו, אלא פשוט להכיר בכך שהוא קרה – ולדעת שזה לא חייב להגדיר אותי. ברגע שהסכמתי לראות את כל הרגעים הכואבים, הבנתי שהם אינם אויביי. הם חלק מהסיפור שלי, אך הם אינם כל הסיפור.
החיים שלנו הם כמו סרט, שבו כל אחת מקבלת את ההקרנה הייחודית שלה. כל יום מביא איתו סצנה חדשה, ואנחנו בוחרות כיצד להתייחס אליה. האם לתת לה להפחיד אותנו? האם לתת לה לסגור אותנו עוד יותר? או שאולי, לבחור לראות אותה כהזדמנות לאהוב – קודם כל את עצמנו?
אני עדיין במסע. עדיין לומדת איך לאהוב גם כשזה מפחיד, איך לא לתת לעבר לעמוד בדרכי, איך לתת ללב שלי להיפתח לאט, בקצב שלו. אבל אני לא מוותרת. אני שואלת, מרגישה, מאפשרת – ובסוף, אני יודעת, המסע הזה כולו מוביל לדבר אחד: היכולת שלי להיפתח מחדש, לתת לאור להיכנס, ולבחור באהבה בכל יום מחדש.
