האמונה שלי לא ביטלה את הפחד, אבל היא העניקה לי יד להחזיק בה והזכירה לי לבחור בכל יום מחדש בבריאות, באהבה ובחיים.
הרגע שבו מילה אחת עצרה את נשימתי
יש רגעים בחיים שבהם מילה אחת משנה את כל מה שהכרנו.
כך קרה לי ביולי 2024, כשהגיעה הבשורה:
סרטן.
גידול במעי הגס.
תאים נגועים.
המילים נפלו עליי כרעם באמצע שמיים בהירים. הגוף רעד, הלב פעם בחוזקה והמחשבות התרוצצו לכל הכיוונים.
ובתוך כל הרעש, הפחד וחוסר הוודאות, שמעתי בתוכי קול שקט. הוא לא צעק, לא נלחם ולא ניסה לשכנע אותי. הוא פשוט לחש:
בריאה.
לא מתוך הכחשה של המציאות, לא מתוך בריחה ולא כניסיון להעמיד פנים שהכול בסדר. זו הייתה ידיעה פנימית עמוקה, חיבור אל הגוף שלי, אל הנשמה ואל האמונה שהחיים עדיין מבקשים לזרום בתוכי.
שם, ברגע המטלטל ההוא, גברת מגונדרת שבי החלה מסע חדש — מסע שבו היא לומדת להחזיק את הפחד ביד אחת ואת האמונה ביד השנייה.
לבחור בדרך האישית שלי
עברתי ניתוח להסרת הגידול ופגשתי רופאים, בדיקות, תוצאות, המלצות ומילים רפואיות גדולות. כאשר עלתה האפשרות להתחיל בטיפולים כימותרפיים, עצרתי.
לא מיהרתי לאפשר לפחד להחליט במקומי. הקשבתי להסברים הרפואיים, לגוף, ללב, לאינטואיציה ולאמונה שלי. לאחר התייעצות ובחינה אישית של האפשרויות, בחרתי בדרך שהרגישה נכונה עבורי.
לא מתוך התנגדות לרפואה ולא מתוך מרד, אלא מתוך תחושת אחריות וריבונות על גופי ועל חיי.
זו הייתה הבחירה האישית שלי, והיא אינה המלצה רפואית או דרך שמתאימה בהכרח לאחרים. אני מאמינה שכל אדם זקוק לליווי רפואי מקצועי ולקבלת החלטות המתאימות למצבו האישי.
מבחינתי, הבחירה הייתה גם הזמנה להפוך לשותפה פעילה במסע ההחלמה שלי ולהתחיל להזין את עצמי מחדש — בגוף, בנפש וברוח.
להבין שהזנה היא הרבה יותר מאוכל
שיניתי את התזונה שלי, אך לא הסתפקתי רק במה שנכנס לצלחת. התחלתי לשאול גם מה אני מכניסה אל התודעה שלי.
אילו מחשבות אני מזינה?
אילו פחדים אני ממשיכה לשאת?
באילו מילים אני פוגשת את עצמי בבוקר?
ואילו סיפורים ישנים כבר אינם משרתים את הגוף, הלב והחיים שלי?
גברת מגונדרת שבי הבינה שהזנה איננה רק מזון.
הזנה היא שקט.
היא אהבה ונשימה.
היא סביבה תומכת, מחילה והקשבה.
היא גם היכולת להניח לכל מה שכבר כבד מדי על הנשמה.
לאט־לאט נפרדתי מהרגלים ישנים. חלקם היו קשורים לגוף, אחרים למחשבות, לצורך להיות חזקה כל הזמן, לפחד לאכזב ולביקורת הפנימית שליוותה אותי במשך שנים.
ובתוך המרחב שהתפנה התחלתי לבנות לעצמי בית חדש.
בית של אמונה.
המילים שבחרתי לומר לגוף שלי
בכל בוקר בחרתי לפגוש את עצמי במילים חדשות. לא כסיסמה יפה ולא כהבטחה המנותקת מן המציאות, אלא כתפילה פנימית וכהסכמה עמוקה לבחור בחיים:
אני בריאה.
ואני תומכת בכוחות ההחלמה של גופי.
אני בוחרת בחיים.
ואני בוחרת באהבה.
אני בוחרת להאמין בטוב.
היו ימים שבהם המילים זרמו בקלות, והיו ימים שבהם הן עברו דרך הדמעות.
זה לא היה מסע פשוט. היו רגעים של פחד, לילות ללא שינה ושאלות שלא תמיד נמצאה להן תשובה. שמעתי קולות מבחוץ ופגשתי ספקות מבפנים.
ובכל זאת, משהו בי נשאר יציב.
כמו נר קטן שממשיך לדלוק גם כשהרוח נכנסת מן החלון. וכמו אור עדין בחדר חשוך. כמו יד פנימית המונחת על כתפי ולוחשת:
תמשיכי. את בדרך. את לא לבד.
הניסים הקטנים שהתגלו בדרך
לא חיפשתי נס גדול ורועש. במקום זאת התחלתי להבחין בניסים הקטנים שכבר התרחשו סביבי ובתוכי.
ראיתי נס בכל בוקר שבו קמתי ונשמתי. בכוס תה חמה, בירק טרי על הצלחת ובמילה טובה מחברה. הרגשתי אותו כשהגוף התחזק, כאשר התקבלו תוצאות מעודדות וכשהשקט שב בהדרגה אל הלב.
גם היכולת לחייך שוב באמת הייתה עבורי נס.
גיליתי שלא תמיד הנס מגיע ברעש גדול. לפעמים הוא מופיע בשינוי קטן, בהחלטה אחת, בנשימה עמוקה או באמונה שמחזיקה אותנו גם כשעדיין איננו רואות את הדרך כולה.
כשהגוף התחזק והלב התמלא בהודיה
עם הזמן התחזקתי, הבדיקות היו טובות והלב שלי התמלא בהודיה עמוקה.
זו לא הייתה הודיה שאומרת שהכול היה קל. זו הייתה הודיה של אישה היודעת שעברה דרך. אישה שפחדה ובכל זאת בחרה, שנשברה לרגעים ובכל זאת קמה, ששמעה את הרעש מבחוץ אך המשיכה להקשיב גם לקול שבתוכה.
כשאני מביטה היום לאחור, איני רואה רק את המחלה. אני רואה גם קריאה.
קריאה לחזור אל עצמי.
להקשיב לגוף.
לשנות את הדרך שבה אני מזינה את עצמי.
לבחור באהבה במקום לתת לפחד לנהל אותי.
ולהאמין שהחיים עדיין מבקשים ממני לפרוח.
האמונה אינה מחליפה את הרפואה – היא תמכה בי בדרך
אינני טוענת שאמונה באה במקום טיפול רפואי, ואינני מאמינה שקיימת דרך אחת המתאימה לכולם. כל אדם, כל גוף וכל סיפור זקוקים לבחינה אישית, למעקב רפואי ולקבלת החלטות אחראית.
אבל אני יודעת מה היה נכון עבורי.
האמונה הייתה הכוח שהחזיק לי את היד. היא הייתה הבית הפנימי שאליו יכולתי לשוב והאור שהזכיר לי מי אני, גם כשהמציאות נראתה מפחידה.
היא לא הבטיחה שלא אפחד. היא עזרה לי ליצור בתוכי מרחב של תקווה, ביטחון ורוגע, ולתמוך בגוף ובנפש לאורך הדרך.
הריפוי ששינה גם את מי שאני
מסע הריפוי שלי לא התרחש רק בגוף. הוא נגע גם בזהות שלי, בדרך שבה אני מדברת אל עצמי ובמה שאני בוחרת להזין בתוכי.
אינני רוצה עוד לחיות מתוך פחד, כעס, ביקורת או דאגה בלתי פוסקת.
אני בוחרת להזין את עצמי באמונה, באור ובהודיה. בתנועה עדינה, במילים מיטיבות ובאנשים טובים. במזון שמכבד את גופי, בשקט שמכבד את נשמתי ובאהבה שמזכירה לי שהחיים הם מתנה.
גברת מגונדרת שבי כבר פחות עסוקה בניסיון להיראות מושלמת. היא פחות מתאמצת להיות מגונדרת מבחוץ והרבה יותר מסכימה להיות מחוברת מבפנים.
היום היא יושבת ליד החלון בשמלה רכה בגוון ורוד עתיק, שיערה החום פזור מעט, מחברת פתוחה וכוס תה חמה לצדה. היא מניחה יד על הלב, מחייכת בשקט וכותבת:
אני מודה על הגוף שלי.
ואני מודה על הדרך שלי.
אני מודה על הפחד שלימד אותי להאמין.
ואני מודה על הניסים הקטנים.
אני מודה על החיים.
לבחור להאמין שוב
לפעמים הנס הגדול ביותר אינו רק מה שמתרחש מחוץ לנו.
הנס מתגלה ברגע שבו אנחנו בוחרות להאמין שוב. כשאנחנו מפסיקות להילחם בעצמנו, לומדות להקשיב לגוף ומעניקות לנפש מקום לנשום.
האמונה שלי לא ביטלה את הפחד. היא פשוט נתנה לי יד והזכירה לי שבכל נשימה, בכל בחירה מיטיבה ובכל רגע קטן של אהבה — אני שבה אל עצמי ואל החיים.
