תקציר לפוסט
ימים ספורים לאחר שקיבלתי את הבשורה על מחלת הסרטן,
רכשתי כרטיס לפסטיבל נומיינד שהתקיים חודשים לאחר מכן.
בתוך חוסר הוודאות בחרתי לדמיין את עצמי מגיעה אליו בריאה, נוכחת ושמחה.
הפוסט מספר על הדרך שעברתי מאז,
מהפחד והטלטלה, דרך הקשבה לגוף ושינוי תודעתי,
ועד לרגע שבו הגעתי לפסטיבל בלב פתוח וגיליתי מחדש את השמחה,
האהבה והאמונה בחיים.
לבחור בהודיה, בקלילות ובשמחה גם כשהדרך מתחילה מתוך פחד
יש רגעים שבהם אנחנו מקבלות החלטה קטנה,
מבלי לדעת שהיא תהפוך בהמשך לסמל של דרך שלמה.
כך היה עבורי עם פסטיבל נומיינד.
בין התאריכים 5–7 בדצמבר 2024 השתתפתי לראשונה בפסטיבל נומיינד,
שהתקיים במלון נווה אילן שבהרי ירושלים.
אבל מבחינתי, המסע אל הפסטיבל התחיל הרבה קודם.
את הכרטיס רכשתי ימים ספורים לאחר שקיבלתי את הבשורה על מחלת הסרטן.
אני זוכרת את המחשבה שעברה בי באותו רגע:
למה לי לרכוש כרטיס לאירוע שמתקיים בעוד חודשים,
כשאני בכלל לא יודעת מה יהיה מצבי עד אז?
הפחד ניסה לדבר.
חוסר הוודאות היה שם.
אבל לצד הפחד עלתה בי גם מחשבה אחרת.
אני אהיה שם.
לא ידעתי אז בדיוק איך תיראה הדרך שלי, אבל בחרתי לדמיין את עצמי מגיעה לפסטיבל,
עומדת על הרגליים, נושמת, חווה, לומדת, מתרגשת ושמחה.
בדיעבד אני מבינה שהכרטיס הזה לא היה רק כרטיס לפסטיבל.
הוא היה עבורי סוג של הבטחה לעצמי.
הבטחה לבחור בחיים.
חצי שנה של מסע פנימי
בחודשים שבין רכישת הכרטיס לבין הפסטיבל עברתי מסע ששינה אותי.
עברתי ניתוח להסרת גידול ממאיר במעי הגס.
לאחר הניתוח הומלץ לי על טיפול כימותרפי, ואף עברתי הליך נוסף להתקנת פורט כהכנה לטיפול.
אבל דווקא שם, בתוך החוויה הזאת, משהו עמוק בתוכי התחיל לבקש ממני לעצור ולהקשיב.
התעוררתי מההליך עם כאב גדול, אבל גם עם תחושה פנימית חזקה שאני חייבת להיות שותפה פעילה בדרך שלי.
לא רציתי עוד לפעול רק מתוך פחד.
רציתי להבין.
לשאול.
להקשיב לגוף שלי.
להקשיב לנפש שלי.
ובעיקר להתחיל לקחת אחריות על הדרך שבה אני חיה.
הבחירות שעשיתי בהמשך היו הבחירות האישיות שלי,
בתוך הסיפור הרפואי והרגשי שלי, והן אינן המלצה רפואית לאחרים.
למדתי עד כמה חשוב לי להיות מעורבת בהחלטות הנוגעות לגופי,
לשאול שאלות ולהמשיך גם במעקב רפואי לצד הדרך הפנימית שבחרתי.
כשהגוף ביקש ממני להקשיב
בתקופה הזאת הגוף שלי דיבר אליי בעוצמה.
חוויתי כאב, חום, דפיקות לב, חרדה ופחד.
אבל לאט התחלתי לראות את הגוף שלי בצורה אחרת.
לא כאויב.
לא כמי שבגד בי.
אלא כשותף שמבקש ממני להקשיב.
זה היה אחד השינויים הגדולים במסע שלי.
במקום לשאול רק מה לא בסדר בגוף שלי, התחלתי לשאול גם:
מה בחיים שלי מבקש שינוי?
ומה אני עדיין מחזיקה?
מה אני צריכה לשחרר?
ומה באמת מזין אותי?
ואיך אני רוצה לחיות מעכשיו?
לבחור בחיים במקום לשקוע בפחד
היו רגעי משבר.
והיו פחדים.
היו ימים שבהם לא ידעתי לאן הדרך הזאת תוביל אותי.
אבל בתוך כל אלה החלטתי שאני לא רוצה לחזור לאותה אישה שהייתי לפני המחלה.
בחרתי ללמוד.
ובחרתי להתפתח.
בחרתי להיחשף לעולמות חדשים של תודעה, גוף ונפש.
רכשתי קורסים, השתתפתי בסדנאות, הקשבתי להרצאות, קראתי,
למדתי והתחלתי ליישם בחיים שלי דברים חדשים.
שיניתי את הדרך שבה אני אוכלת.
את הדרך שבה אני חושבת.
ואת הדברים שאני מכניסה לתודעה שלי.
את היחס שלי לגוף.
ואת הקצב שבו אני חיה.
ובעיקר התחלתי ללמוד איך להיות נוכחת בתוך החיים שלי.
אחד המשפטים שהפכו עבורי לעוגן בדרך היה:
אם הגוף יצר את זה, הגוף יכול לרפא את זה.
עבורי המשפט הזה אינו בא במקום רפואה, בדיקות או מעקב.
הוא מזכיר לי שיש לי תפקיד פעיל בתוך תהליך ההחלמה שלי.
שאני יכולה ליצור בחיי תנאים טובים יותר של מנוחה,
תזונה, תנועה, נשימה, שקט, אהבה, משמעות והקשבה.
ובעיקר — שאני יכולה להפסיק לראות את עצמי רק כמי שדברים קורים לה, ולהתחיל להיות הקברניטה של הדרך שלי.
ואז הגיע נומיינד
כשהגעתי סוף־סוף לפסטיבל, הרגשתי שאני מגיעה אליו כאישה אחרת.
לא אותה אישה שרכשה את הכרטיס מתוך חוסר ודאות.
אלא אישה שעברה דרך.
הגעתי בלב פתוח.
בהודיה.
בסקרנות.
ובהתמסרות לחיים.
הכול ריגש אותי.
הרגשתי לפעמים כמו ילדה שמגלה עולם חדש.
הרשיתי לעצמי לחוות.
לשמוח.
לבכות.
לרקוד.
להתרגש.
להקשיב.
להכיר אנשים.
ולהיות פשוט נוכחת.
לא ניסיתי לשלוט בכל מה שאני מרגישה.
אם עלתה סערה — נתתי לה מקום.
ואם הגיעו דמעות — אפשרתי להן לרדת.
אם הופיעה שמחה — הרשיתי לעצמי לשמוח באמת.
וככל ששחררתי את הצורך לשלוט בחוויה, הרגשתי שאני מתקרבת עוד קצת אל עצמי.
בפעם הראשונה סיפרתי את הסיפור שלי
אחד הרגעים המשמעותיים ביותר עבורי בפסטיבל היה השיתוף.
מצאתי את עצמי מספרת לאנשים שלא הכרתי את הסיפור שלי.
את המחלה.
ואת הדרך.
את הבחירות.
את השינוי שעברתי.
פגשתי גם מרצים ואנשים שאת דבריהם כבר שמעתי בכנסים ובהרצאות אחרות, והפעם יכולתי לעמוד מולם ולומר להם תודה רבה.
תודה על מילה ששמעתי ברגע הנכון.
ותודה על ידע שפתח בי אפשרות חדשה.
תודה על כך שהייתם חלק מהדרך שלי, גם מבלי שידעתם.
ההרצאות והמפגשים בפסטיבל עסקו בגוף ובנפש, במודעות, באיזון, בתנועה, בנשימה ובהתפתחות אישית.
וכל מפגש כזה הזכיר לי מחדש שהריפוי שלי אינו פעולה אחת.
הוא דרך חיים.
דרך שבה אני לומדת להזין את הגוף, את הנפש ואת התודעה שלי אחרת.
הרגע שבו פשוט רקדתי
אחת החוויות שנצרבו בי במיוחד הייתה מסיבת הטראנס המרפא עם ניסים אמון.
היה שם רגע שבו משהו בי פשוט שחרר.
לא הייתי צריכה להבין.
ולא הייתי צריכה להסביר.
לא הייתי צריכה להיות חזקה.
רק להיות.
לנשום.
לנוע.
לרקוד.
ולתת לחיים לעבור דרכי.
הרגשתי עטופה.
מוגנת.
מחוברת.
ובעיקר הרגשתי שאני במקום הנכון, בזמן הנכון.
לאהבה באמת אין גבולות
כשאני מביטה היום על הדרך שעברתי בין הרגע שבו קניתי את הכרטיס לבין הרגע שבו רקדתי בפסטיבל, אני מבינה עד כמה החיים יכולים להשתנות.
לפעמים אנחנו לא צריכות לדעת בדיוק איך נגיע.
אנחנו רק צריכות להסכים לעשות את הצעד הראשון.
להשאיר בתוכנו מקום לאפשרות.
להסכים לדמיין עתיד אחר גם כשההווה מפחיד.
הכרטיס ההוא היה בשבילי הרבה יותר מכרטיס לפסטיבל.
הוא היה הצהרה קטנה של אמונה גדולה.
אמונה שאגיע.
ואמונה שאחיה.
אמונה שעוד אחווה שמחה.
והיום אני יודעת שהמסע שלי אינו מסע של מלחמה בגוף.
זהו מסע של חזרה אליו.
חזרה אל הלב.
וחזרה אל האמון.
חזרה אל הבחירה.
וחזרה אל האהבה.
כי אולי לא תמיד אנחנו יכולות לבחור את מה שמגיע לפתחנו.
אבל אנחנו יכולות ללמוד לבחור איך לפגוש אותו.
ואני בוחרת, שוב ושוב, לפגוש את החיים מתוך הודיה, אהבה, סקרנות ושמחה.
תודה על הדרך.
ותודה על הגוף שלי.
תודה על האנשים שפגשתי.
ותודה על הרגעים ששברו אותי וגם על אלה שבנו אותי מחדש.
תודה על האהבה ❤️ שממשיכה להזכיר לי שאין לה גבולות.
