התגברות על פחדים, דרך חדשה וגילוי הכוח שכבר היה בתוכי
לפעמים הפחד מופיע רגע לפני שאנחנו עומדות לצאת לדרך.
הוא מספר לנו סיפורים, מגדיל כל חשש, ומנסה לשכנע אותנו להישאר במקום המוכר.
אבל דווקא שם, ברגע שבו אני בוחרת לא לתת לפחד לנהל אותי, נפתח בפניי שער חדש.
זהו סיפורה של גברת מגונדרת במסע אל המפגש.
מסע שהתחיל בפחד גדול, דרך ארוכה וחוסר ודאות, והסתיים בתחושת גאווה, חיבור, אמונה מחודשת וביטחון פנימי.
כשהפחד מופיע לפני הדרך
כבר יומיים לפני הנסיעה אני מרגישה את הפחדים מתחילים לבעבע בתוכי.
מצד אחד, יש בי התרגשות גדולה.
משהו בתוכי יודע שאני עומדת לצאת למפגש משמעותי, כזה שמחכה לי כבר זמן מה.
מצד שני, סערת הרגשות עולה בעוצמה.
כל מחשבה קטנה הופכת בתוך הראש שלי לסרט שלם.
המיינד שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות.
מה יהיה אם אהיה לבד?
ומה אם לא יהיה לי Waze?
מה אם אאבד את הדרך?
ומה אם שש שעות נסיעה יהיו יותר מדי בשבילי?
מה אם אגיע מותשת, מבולבלת, מפוחדת?
ומה אם כל החוויה תהיה קשה מדי עבורי?
בתוך כל הרעש הזה, גברת מגונדרת שבתוכי פוגשת את הילדה הפוחדת שבתוכה.
זו שיודעת להתלבש יפה, להתארגן ולהיראות בשליטה, פתאום פוגשת חלק עדין יותר.
חלק שרוצה שמישהו יחזיק לה את היד ויגיד לה:
את תסתדרי. את יכולה.
כשהחיים מוסיפים עוד סיבה לדאגה
ואז מגיע עוד טריגר.
אני לוקחת את הרכב לבדיקה במוסך, אחרי נסיעה בחולות בשבוע קודם, מתוך חשש שאולי משהו נפגע.
בבדיקה מתברר ששתי גומיות בציריה קרועות וצריך להחליף אותן.
ברגע אחד מגיע עוד מקור לדאגה.
עוד סיבה אפשרית לבטל.
ועוד תירוץ להישאר בבית.
לרגע, האפשרות לוותר נראית כל כך קלה.
להישאר במוכר.
להתכסות בשמיכה.
להגיד לעצמי: אולי בפעם אחרת.
אבל עמוק בפנים אני יודעת — לא תמיד הפחד אומר לי לעצור.
לפעמים הוא רק מסמן לי שאני עומדת לעבור דרך שער חדש.
שיחת טלפון ששינתה את המסלול
במקום להישאר לבד עם כל הרעש הפנימי, אני מתקשרת ליעל, חברתי.
אני משתפת אותה בפחדים, בדאגה מהרכב ובחשש מהדרך הארוכה.
היא מקשיבה לי בשקט ובפשטות, ואז אומרת משפט אחד שמחזיר אותי לעצמי:
“אם האוטו מכניס בך כאלה פחדים, תשחררי אותו. סעי באוטובוס וברכבת ותהיי רגועה.”
כמה פשוט.
וכמה מדויק.
כמה משחרר.
פתאום אני מבינה שאני לא חייבת לבחור בין ביטול המסע לבין נסיעה מתוך פחד.
יש עוד דרך.
דרך שלישית.
ודרך רכה יותר.
מותאמת יותר.
דרך שמאפשרת לי לצאת למסע בלי להילחם בעצמי.
אני רוכשת כרטיס לאוטובוס.
עדיין לא בטוחה לגמרי שאסע, אבל מתחילה לארגן מזוודה.
צעד קטן ועוד צעד קטן.
לא מתוך ביטחון מלא, אלא מתוך הסכמה לנוע גם כשהביטחון עדיין לא שלם.
וזו אחת התובנות הגדולות שלמדתי בדרך:
לפעמים אומץ הוא לא להרגיש בטוחה לגמרי.
ולפעמים אומץ הוא לארוז מזוודה גם כשהלב עדיין רועד.
הדרך מפרדס חנה מתחילה באילת
בבוקר הנסיעה אני קמה אחרת.
משהו בתוכי כבר יודע:
אני נוסעת.
אני יוצאת מאילת לכיוון פרדס חנה, דרך באר שבע.
הנסיעה באוטובוס זורמת חלק.
לאט הגוף שלי מתחיל להירגע.
אני מביטה דרך החלון ורואה איך המדבר מתחלף בנוף אחר, ואיך גם בתוכי משהו מתחיל להשתנות.
בתחנה המרכזית אני עוברת לרכבת.
אחייני רן הכין עבורי מראש מסלול מפורט, עם תחנות ההחלפה וכל הפרטים הקטנים.
עצם הידיעה שמישהו חשב עליי, דאג לי וסידר לי דרך — מכניסה בי שקט.
אני מגלה שוב שאני לא לבד.
לא רק במסע הזה.
בכלל.
כשהדרך מתחילה להיפתח
כשאני מגיעה ליעד, נהג מונית מציע לקחת אותי לכתובת שאליה אני צריכה להגיע.
וברגע הזה, כאילו החיים מחייכים אליי, ניגשת אליי אישה נחמדה ומציעה לי טרמפ בדיוק לאזור שאני צריכה.
אני עומדת שם לרגע ומרגישה את הדיוק.
כאילו ברגע שהסכמתי לצאת לדרך, הדרך התחילה להיפתח בפניי.
וכאילו החיים אומרים לי:
תראי, את לא חייבת לדעת הכול מראש.
תסכימי לצעוד, והשביל יתגלה.
בבית הקפה, רגע לפני המפגש
כך אני מוצאת את עצמי בבית קפה נולד, מחכה למיה הוד רן, הסופרת, שתאסוף אותי.
אני יושבת עם כוס קפה חם ביד.
ההתרגשות מחליפה לאט את הפחד.
בתוכי עולה מחשבה שקטה:
כמה מוזר ומופלא הוא המסע הזה.
יומיים קודם כמעט ביטלתי הכול.
ועכשיו אני כאן.
בדרך.
בתוך החיים.
בתוך הבחירה שלי.
כשמיה מגיעה, היא מקבלת אותי בחיוך רחב, אימהי וחם.
משהו בנוכחות שלה נותן לי תחושת ביטחון.
כאילו הגעתי למקום הנכון.
הספר שנשלף בדיוק בזמן
כשאני נכנסת לביתה של מיה, אני הראשונה מבין המשתתפות.
הבית חמים, מזמין, מלא באווירה של ספרים, מילים, נשמה ויצירה.
הדבר הראשון שתופס את עיניי הוא הספרייה הגדולה.
מדפים על מדפים של ספרים.
חלקם מוכרים לי.
וחלקם אהובים.
חלקם כמו קוראים לי בשקט.
באקראיות אני שולפת ספר אחד:
“הילד הזה הוא אני” של יהודה אטלס.
ואני מחייכת.
כי לפעמים ספר לא נבחר במקרה.
לפעמים הוא נשלף בדיוק ברגע הנכון, כדי להזכיר לי את הילדה שבי.
הילדה שפחדה לצאת לדרך.
והילדה שרצתה שיראו אותה.
הילדה שרצתה לדעת שהיא מסוגלת.
ואולי באמת — הילדה הזאת היא אני.
והיום אני באה לפגוש אותה בידיים רכות יותר.
מעגל נשים שמחזיר אותי לעצמי
לאט הבנות מתחילות להגיע.
אחרי שלושה חודשים של סדנה בזום, אנחנו נפגשות סוף סוף פנים אל פנים.
לא דרך מסך.
ולא דרך ריבועים קטנים.
אלא באמת.
עיניים מול עיניים.
לב מול לב.
יש משהו במפגש נשי כזה שממיס הגנות.
השיתופים האישיים של כל אחת פותחים בי זוויות ראייה חדשות.
אני מקשיבה לסיפורים, לכאבים, לפחדים ולתובנות, ומרגישה איך בתוכי מתרחב מרחב של שלווה.
אני מבינה שוב — כל אחת מאיתנו עוברת מסע.
כל אחת מתמודדת עם פחדים משלה.
וכל אחת נושאת בתוכה רגעים שבהם היא כמעט מוותרת.
כל אחת, בדרכה, לומדת לקום ולבחור מחדש.
הידיעה הזאת מחזקת אותי.
אני לא לבד.
ואני לא היחידה שמפחדת.
אני לא היחידה שמנהלת שיחות פנימיות עם עצמה.
ואני לא היחידה שצריכה לפעמים להזכיר לעצמה שהיא יכולה.
ובתוך המעגל הזה, אני נזכרת בכוחות שלי.
כוחות שלפעמים אני שוכחת שהם קיימים בי, עד שהחיים מזמנים לי רגע שבו אני נדרשת להשתמש בהם.
מדורה של שחרור
הערב ממשיך לארוחת ערב חמימה, ולאחריה מדורה.
יש משהו באש שמזמין אמת.
היא מאירה, מחממת, וגם שורפת את מה שכבר לא צריך להישאר.
באותו ערב, המדורה הופכת עבורי לטקס שחרור.
שחרור מאמונות מגבילות.
ושחרור מהמחשבה שאני לא מסוגלת.
שחרור מהפחד שהדרך גדולה עליי.
ושחרור מהצורך לדעת מראש איך הכול יסתדר.
אני מרגישה איך האווירה החמה והמעגל התומך מאפשרים לי לעבור דרך הפחד ולא לברוח ממנו.
לא למחוק אותו.
לא להילחם בו.
אלא להקשיב לו, לחבק אותו, ואז לבחור לא לתת לו לנהל אותי.
בסיום המפגש, הבנות מריעות לי על כך שהגעתי מאילת.
על כך שעשיתי את הדרך הארוכה.
על כך שלא ויתרתי.
והלב שלי מתמלא.
אני מרגישה שמחה.
ואני מרגישה גאווה.
גברת מגונדרת שבתוכי מזדקפת בעדינות, מחייכת, ויודעת:
הנה, עשיתי את זה.
סוף המסע שהוא התחלה חדשה
אחרי המפגש, מיה מקפיצה אותי לבית חברתי דורית, שאצלה אני נשארת ללילה.
הגשם ממשיך לרדת.
במקום להכביד עליי, הוא מוסיף קסם ליום הזה.
כאילו השמיים עצמם שוטפים ממני את שאריות הפחד.
דורית מקבלת אותי באהבה גדולה.
האירוח שלה מחבק, מרגיע ומרפא.
אחרי יום ארוך כל כך, הגוף שלי נרגע.
הלב שלי יודע — הגעתי.
אבל יותר מזה, אני מבינה שלא רק הגעתי לפרדס חנה.
הגעתי לעוד מקום בתוכי.
מקום שמוכן לסמוך.
ומקום שמוכן לבקש עזרה.
מקום שמוכן לשנות מסלול בלי לוותר על היעד.
ומקום שמבין שפחד הוא לא סימן שאני לא יכולה — הוא לפעמים רק שער שאני מוזמנת לעבור דרכו.
התובנה שהמסע העניק לי
המסע הזה התחיל בדאגות.
ברעשים פנימיים.
ברכב במוסך.
במחשבות על ביטול.
אבל הוא הסתיים בתחושה עמוקה של מסוגלות.
אני יכולה להתמודד עם אתגרים.
ואני יכולה לצאת לדרך גם כשאני פוחדת.
אני יכולה למצוא פתרונות.
ואני יכולה להיעזר.
אני יכולה לסמוך על החיים.
וזו אולי המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי מהמסע הזה:
לא תמיד אני צריכה להגיע בלי פחד.
לפעמים אני רק צריכה לא לתת לפחד להחליט במקומי.
תודה לכל מי שליווה אותי בדרך.
תודה על החיזוקים.
על החום.
ועל הידיים המושטות.
על המילים המדויקות.
ותודה לעצמי — שלא ויתרתי.
כי לפעמים הדרך החוצה היא בעצם הדרך פנימה.
ולפעמים מסע קטן אל מפגש אחד, הופך למסע גדול חזרה אל עצמי.
משפט מסכם לסיום הפוסט
אני לא מחכה שהפחד ייעלם כדי לצאת לדרך.
אני יוצאת לדרך — ומגלה שהכוח כבר הולך איתי.
🎥 לצפייה בסרטון המצורף:
קורותיה של גברת מגונדרת | מסע אל המפגש
